הרקע להתרחשויות
רוב הפרות זכויות האדם נעשות כדי להשיג מטרות פוליטיות-אידיאולוגיות. לכן דבר ראשון אני רוצה לנסות להבין אילו מטרות משרתות הפרות זכויות האדם עליהן אני כותב.
הסכסוך בין ישראל הציונית לבין הערבים-פלסטינים הוא על הארץ. הוא מאופיין בכך שקבוצה אחת נכנסה לתחום המחייה של קבוצה שנייה, ובתהליך היסטורי דוחקת את רגליה מהטריטוריה שלה. על כך נלחמים.
כמה נתונים יבהירו את העניין: לפני תחילת ההגירה הציונית לארץ היו יהודים בארץ. הם היוו כ-10% מן האוכלוסייה. רובם ישבו בארבע ערים: חברון, ירושלים, טבריה וצפת. היו להם פחות מ- 1% מאדמות הארץ. בשנת 1948, לאחר 66 שנות הגירה ורכישת אדמות, היו היהודים כשליש מאוכלוסיית הארץ והיו בידיהם כ-7% מאדמות הארץ. המלחמה ב-1948, שינתה את המציאות באופן דרמטי. רוב הפלסטינים גורשו-ברחו מהארץ, ולאחר מכן, בתהליך מזורז של הגירה יהודית לארץ, ושל גזילת האדמות בתוך ישראל, הגענו למציאות בה היהודים מהווים כמעט 80% מהאוכלוסייה ומחזיקים בידיהם כ-96,5% מהאדמות. אותו תהליך ממשיך להתרחש גם בשטחים שנכבשו ב-1967. בגדה המערבית ובמזרח ירושלים יש כ-500,000 מתנחלים ויותר מ-50% מהאדמות בידיים ישראליות. בגולן יש קרוב ל-20,000 מתנחלים וכ-80% מהאדמות בידיים ישראליות.
תהליך זה אינו קורה באופן וולונטארי; מתנהלת מלחמה בלתי פוסקת כדי לקיימו, וכוונתי במושג "מלחמה" אינו רק במובן הקונוונציונלי. רוב הישראלים מבינים "מלחמה" כהתנגשות אלימה בין שני הצדדים. בשביל הפלסטינים מלחמה כוללת עוד מרכיבים: גזל אדמות, הריסת בתים, הקמת התנחלויות, גזל מים, גירושים מבתים ומאדמות וכו'. דברים העומדים בניגוד לחוק הבינלאומי ולאתיקה הצבאית. דברים אלה אינם מהווים הפרות זכויות האדם בלבד, אלא פעולות מלחמה של צבא כובש נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. לא רק בשטחים הכבושים מתנהל תהליך זה, אלא גם בתוך ישראל, בה נגזלו מרבית האדמות מאזרחי ישראל הערבים-פלסטינים, וכל הזמן נהרסים בתים בידי השלטונות. כל הפעולות שציינתי נעשות בשירות פרויקט ההשתלטות הציונית על הארץ, תוך דחיקת רגלי הערבים-פלסטינים ממנה. וכך אנו רואים שחלק גדול מפעולות צה"ל אינן קשורות לביטחון ישראל, אלא לתהליך התפשטותה. אין לפלסטינים צבא שיכול למנוע מישראל לשדוד את אדמותיהם, להרוס את בתיהם, או למנוע גירושים וכו'. אך מספיק שאחוז קטן מן הילדים, הנערים והמבוגרים, שעברו את הטראומות של שוד אדמותיהם או הריסת בתיהם, יחליטו לנקום את מה שצה"ל והמתנחלים עוללו להם, בכדי שיקום צבא של "טרוריסטים" הבאים לפגוע באזרחי ישראל. הבעיה הביטחונית של ישראל, בעיקרה, מתחילה בצורך לדכא את ההתקוממות הערבית-פלסטינית, המכוונת כנגד תהליך נישולם מהארץ, וכדי למנוע פגיעה באזרחי ישראל ובמדינה. כך יוצא שצה"ל בפעילותו יוצר במידה רבה את הבעיות הביטחוניות של ישראל. בהסבר זה אינני מתכוון להצדיק פעולות טרור כנגד ישראלים, שכן פעולות אלה הינן פשע מלחמה. גם אם מלחמתם של הפלסטינים צודקת, עדיין חלים עליהם כללי הלחימה, לפיהם אין פוגעים במי שאינו לוחם.
זכור לי עוד מילדותי בקיבוץ של תנועת העבודה, את הדי הוויכוחים בין הישוב המאורגן לקיצוני הימין בתנועה הציונית: הוויכוח בין הסיסמה של "עוד דונם ועוד עז", לבין אלה שהכריזו בגלוי על מטרות הציונות ועוררו את חששות הצד השני ממה שעלול להתרחש. גם היום רק הימין הקיצוני ביותר מדבר בגלוי על טרנספר של הערבים-פלסטינים מהארץ. האחרים מצהירים נגד טרנספר ובעד שלום של פשרה, אבל ממשיכים בכל כוחם לשמוט את הארץ מתחת לרגליהם של הערבים-פלסטינים. השיטה של "עוד דונם ועוד עז", עובדת...
והנה תופעה מדהימה ומוזרה. כידוע מדינות העולם הכירו בישראל, לא לפי גבולות החלוקה מנובמבר 1947, אלא לפי גבולות הפסקת האש מ-1949 (תוספת שטח מאוד גדולה). והנה מאז 1967 בכל המפות שמפרסמת ישראל נמחק הגבול בין ישראל לשטחים הכבושים. כך היה גם עם סיני, עד שבעקבות הסכמי השלום עם מצרים, מופיע שוב קוו הגבול במפות. יוצא מזה, שאחת המדינות היחידות שעדיין לא מכירות בישראל, היא ישראל עצמה!
הסכמי אוסלו עוררו גל של אופטימיזם אצל רבים שקיוו כי סוף-סוף אנחנו בדרך לשלום ולסיום הסכסוך. אבל פה התגלתה תופעה מעניינת ומדאיגה: לצד משא ומתן ותהליך שנראה כתהליך שלום, התנהלה מלחמה. הצד הגלוי שלה היו פעולות טרור פלסטיניות של מתנגדי תהליך שלום פלסטינים. מה שפחות שמנו לב אליו היו פעולות המלחמה הישראליות. ואלה תוצאותיהן: בשבע שנות תהליך אוסלו (1993 עד 2000), גדל מספר המתנחלים בגדה המערבית (בלי מזרח ירושלים), מכ-110,000, לכ-204,000 מתנחלים; ישראל הרסה כ-1000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, ולפי אחת הערכות הפקיעה כ-160,000דונם מאדמותיהם. לא חשוב מה מכריזים המנהיגים ואיזה משא ומתן הם מנהלים. חשוב מה עושים על הקרקע. אנו רואים זאת גם עכשיו, לאחר הצהרותיו של ראש ממשלת ישראל בדבר נכונותו לקבל את פיתרון שתי המדינות, ובדבר נכונותו להקפאת הבנייה בהתנחלויות. בו-בזמן שמושמעות ההכרזות, מוגבר תהליך שוד הקרקעות והתמיכה הממשלתית בהתנחלויות. קצת באיחור גילה נתניהו, שהנשיא אובמה הוא "נמר של נייר", ואין צפוי לחץ רציני מצד האמריקאים לשנות את המדיניות הישראלית.
כדי להבין את התופעה של הכרזות שלום מצד אחד ומעשי מלחמה מצד שני, צריך להסביר על הציונות.
מתחילת הציונות, הבינו מנהיגיה, שאף אחד לא יוותר על ארצו בשבילם. הם הבינו שרק בתמיכת המעצמות הם יוכלו להגשים את חזונם. ואכן השקיעו מאמץ רב בהשגת התמיכה. גם אחרי הקמת המדינה נשארה תפיסה זאת דומיננטית במדיניות ישראל: היסמכות על תמיכה של מעצמות, כמבטיחה את יכולת הקיום בארץ. לשם קבלת התמיכה תמיד היו הישראלים מוכנים לשרת אינטרסים של מעצמות באזור ובעולם כולו. כך היו היחסים המיוחדים עם צרפת, כאשר זו ניסתה לדכא את מלחמת השחרור של אלג'יר. מלחמת הגבולות בין ישראל ומצרים הייתה אמורה למנוע התערבות ערבית באלג'יר. גם היחסים עם ארה"ב מבוססים על שירות לאינטרסים אמריקאים: כך היה כאשר מלחמת המים והגבולות בין ישראל לסוריה (תחילת 1967) גרמה לנשיא מצרים דאז, נאצר, להוציא את מרבית צבאו מתימן – שם היה מעורב במלחמת האזרחים התימנית – ולהעבירו לסיני. זה היה צעד חשוב בהסלמה שגרמה לפרוץ מלחמת 1967. צריך להבין התרחשויות אלה על רקע המלחמה הקרה בין האמריקאים לסובייטים. מצרים וסוריה היו פרו- סובייטיות, ובעיני האמריקאים, הימצאות צבא פרו סובייטי בחצי האי הערבי, היווה איום על מקורות הנפט בסעודיה. ישראל הסירה את האיום, ובכך שירתה את ארה"ב. דוגמה נוספת: בספטמבר 1970 התנהלה מלחמה בירדן, הפרו- אמריקאית, בין כוחות אש"ף לצבא ירדן. סוריה, הפרו- סובייטית, עמדה לפלוש לירדן כדי לתמוך באש"ף. ישראל הודיעה, שאם סוריה תפלוש היא גם תפלוש, ובכך הצילה את המשטר הפרו-אמריקאי בירדן. ועוד: כאשר הנשיא קרטר החליט שארה"ב לא תמכור נשק למדינות המפרות זכויות אדם, היה חשש שאותן מדינות יפנו לסובייטים. ישראל מכרה נשק לרבות מהמדינות האלה, ובכך מנעה את מעברן לאוריינטציה סובייטית.
היחסים המיוחדים עם ארה"ב הניבו את השלום עם מצרים. בשנות השבעים, על רקע המלחמה הקרה, שינתה מצרים את האוריינטציה שלה מסובייטית לאמריקאית. חלק מהמחיר היה שישראל הייתה צריכה להחזיר את סיני למצרים. אפילו מנהיג ימני כבגין הבין שהברית עם ארה"ב חשובה יותר לקיומה של ישראל מאשר המשך הכיבוש בסיני.
זה הביא להתנגשות בין שתי גישות מרכזיות בציונות: הציונות הקיומית והציונות הקנאית. חברת הכנסת דאז, גאולה כהן שסברה כי החזקת סיני בידי ישראל חשובה מן הברית עם ארה"ב, פרשה מהליכוד והקימה מפלגה של הציונות הקנאית, "התחייה". היו עוד מספר התנגשויות בין שתי הגישות בציונות. הקמת ההתנחלויות הראשונות של גוש אמונים (ציונים קנאים) לוו בהתנגשויות בין שתי הגישות, כאשר הציונים הקיומיים שהיו בשלטון חששו מתגובות העולם, וניסו למנוע התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלסטינית, ועל אדמות פרטיות של פלסטינים. שיא ההתנגשויות בין שתי הגישות היה בעקבות חתימת הסכמי אוסלו. זכור לי מתנחל שהופיע בטלוויזיה הישראלית ואמר בערך כך: "ממשלת ישראל צריכה להחליט, מלחמה עם ערבים או מלחמה עם יהודים". רצח ראש הממשלה יצחק רבין הדגיש את הקונפליקט בין שתי הגישות. ציוני קנאי רצח את רבין, מכיוון שהעביר שטחים לראשות הפלסטינית. ראש הממשלה פרס, שהחליף את רבין עשה מאמצים אדירים כדי לטשטש את המחלוקות בין שתי הגישות, ומאז אנחנו רואים פעם אחר פעם איך הקנאים מכתיבים את דרכם למדינת ישראל. אהוד ברק, אחרון ראשי הממשלה ממפלגת העבודה, נתן את משרד הבינוי והשיכון למנהיג המפד"ל דאז (מהציונות הקנאית). וזה, בזמן שאהוד ברק ניהל משאים ומתנים עקרים לשלום, קבע שיאים חדשים של בנייה בהתנחלויות. בעקבות כישלון המשא ומתן עם הסורים, הוציא ברק את צה"ל מדרום לבנון, באופן חד צדדי. התוצאה הייתה התחזקות החיזבאללה בלבנון. ראש הממשלה, שרון למד ממנו. כדי להדוף את לחצי השלום של ארה"ב ומבית, הוא הכריז על התנתקות חד צדדית מעזה. הוא סירב לתת את עזה לרשות הפלסטינית במשא ומתן בכדי למנוע את תחילתו של משא ומתן לשלום. התוצאה הייתה התחזקות החמאס. עכשיו אפשר להאשים את הצד השני בסרבנות שלום. וכך אנחנו רואים איך תחת לחץ המעצמות מנהלים כל הזמן תהליך שלום כזה או אחר, ובאותו זמן נמשך תהליך המלחמה והכיבוש רק מעמיק.
אתה ושכמותך בוגדים
אחד מהלקחים החשובים של מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים באירופה הוא, שזכויות האדם הם מחוץ לסוברניות של מדינות. מותר וחשוב לקהילה הבינלאומית להתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות, כאשר מדובר בזכויות אדם.
נולדתי בקיבוץ, שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה באירופה. כמובן שהדי השואה היו מאוד מרכזיים בחיי. אחד הנושאים שקשורים בשואה ועלו מדי פעם הייתה טענתם של גרמנים רבים שהם לא ידעו על ההשמדה. אנחנו תמיד אמרנו שהם לא רצו לדעת. יש לזכור שרבים ממתנגדי הנאצים בגרמניה נשלחו למחנות ריכוז ורבים נרצחו. מי שידע והעז להסיק את המסקנות, סיכן את חייו.
זכור לי איך בשנות השבעים של המאה הקודמת ניהלה ישראל מאבק עולמי, על זכויות האדם של יהודי בריה"מ וזכותם לעזוב את ארצם ולהגר לישראל. כל זה תוך התערבות בענייניה הפנימיים של בריה"מ, ובצדק. באותו זמן ראיתי קומוניסטים שהשתתפו באותן הפגנות זכויות אדם של פלסטינים בהן השתתפתי. וראיתי איך, באותו זמן, רוב הישראלים לא ידעו ולא רצו לדעת על הפרת זכויות האדם שמבצעת ישראל כנגד הפלסטינים, ואיך קומוניסטים לא ידעו ולא רצו לדעת על הפרות זכויות האדם בבריה"מ.
ב-1976 נודע לי על הג'נוסייד שביצע משטר המהפכה של החמר רוז' בקמבודיה. בתמימותי חשבתי שמחאה מצד קומוניסטים ברחבי העולם תוכל להשפיע על השליטים בקמבודיה לשנות את מדיניותם. פניתי למספר קומוניסטים ישראלים בבקשה שימחו. לתדהמתי נתקלתי בהכחשה של עצם קיום הג'נוסייד. הם טענו שזאת תעמולה קפיטליסטית ושאין ג'נוסייד. זמן מה לאחר מכן, כאשר קמבודיה הפכה לחלק מהקונפליקט בין בריה"מ לסין, הם החלו לדבר על הג'נוסייד שהיה בקמבודיה.
עד היום מסרבת טורקיה להכיר בג'נוסייד שביצעה בארמנים.
מכל האמור אני מסיק, כי ההתעלמות מפשעי קבוצת הזהות שלנו היא תופעה אוניברסאלית. יש פה תופעה ששייכות מעוורת את השיפוט המוסרי של רובנו. כאשר אנו מבצעים מעשה לא מוסרי נמצא אין ספור הצדקות או הכחשות. כך גם כלפי קבוצות הזהות שלנו. קשה לנו להכיר או להודות במעשי פשע שעושה או עשתה מדינתנו, הכנסייה שלנו, או האידיאולוגיה שלנו. תמיד זה הצד השני שאנחנו יודעים בדיוק על פשעיו. וכך הנאמנות לדת, לאידיאולוגיה או לעם מצליחה לעוור את השיפוט המוסרי של בני האדם, ולגרום לפשעים הנוראים שבני אדם ממיטים על בני אדם מזהויות אחרות. בשם הנאמנות מצליחים לבטל את העכבות המוסריות לביצוע פגיעות בבני אדם מזהויות אחרות. וכך יותר מאסונות הטבע, ויותר מהמחלות והתאונות, האויב הגדול ביותר לקיום האדם הוא האדם עצמו. רק היכולת לקיים שיפוט מוסרי הוגן על עצמנו ועל קבוצות הזהות שלנו תציל את האדם מידי עצמו.
הפרויקט הציוני הוא סיפור הצלחה מדהים. הצליחו להקים מדינה המשתייכת לעולם הראשון. ריכזו חלק נכבד מהעם היהודי בארצו ו"זקפו את גבו". רק יש בעיה אחת מטרידה: היום האיום הגדול ביותר לקיום היהודי הוא בישראל. באף מקום בעולם אין כזה מאמץ לפגוע ביהודים בגלל היותם יהודים כמו בישראל. כל זאת בזמן שמדינות הליגה הערבית מציעות לישראל שלום (מאז ועידת ביירות בשנת 2002), ובלבד שתחדל מן הכיבוש. ישראל מתעלמת. הפחד ממלחמה עם קנאי הציונות גובר על הפחד ממלחמה עם העולם הערבי. ומי שחושש לקיום היהודי ומציע לחדול מהמלחמה ולהגיע לשלום עם העולם הערבי, כדי להבטיח את קיומנו, מוקע כבוגד...
