יום שני, 27 ביולי 2015


טוב ידענו. אז מה
עפרה ישועה-ליית
אל תגידו לא ידענו
מאת עמוס גבירץ
הוצאת מידן, 156 עמודים 

אין לי מושג כמה מנויים – בוודאי כמה מאות, לא נראה שכמה אלפים – יש בישראל לרשימת התפוצה של עמוס גבירץ. כותרת המיילים שהוא שולח למכותביו זה שנים אחדות בתדירות בלתי קבועה היא כשמו של הספר הצנום הזה. התוכן, בעברית ואנגלית, תמיד קצרצר וענייני, ללא מילות הערכה או מחאה. נכון לכתיבת שורות אלה המייל האחרון, המסומן כמס. 451, מדווח בלקוניות אופיינית: "ביום ראשון 17.5.2015 גילו תושבים מהכפר הפלסטיני אל-שויוח, הנמצא מזרחית צפונית לחברון, שמתנחלים עקרו 750 עצי זית צעירים ששתלו הפלסטיניים באדמתם. זאת הפעם השלישית השנה שמתנחלים פולשים לאדמות הכפר ועוקרים עצי זית צעירים." וגם: "ביום חמישי 21.5.2015, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים לכפר הבדואי אל-זרנוג, מזרחית למושב נבטים בנגב והרסו כיכר. בוואדי ע'רואן, ליד כביש 31, הרסו, נציגי הממשלה, בית. באום מתנאן, ליד צומת ערערה, הם הרסו דיר כבשים. באותו יום הם המשיכו והרסו שוב את הכפר אל עראקיב."
"אל תגידו לא ידענו", מבקש עמוס גבירץ, וכמה תמימה נשמעת הבקשה הזאת בעיתוי של צאת הספר לאור, כשהעדרים הצייתנים של פועלי התקשורת בישראל ואדוניהם בפוליטיקה משגרים מעל כל דף עיתון, אינטרנט ומהדורת חדשות את זעקת הקוזק הנגזל: "מה עשינו? למה העולם פתאום כולו נגדנו?" הנה ספרון קטן וקל לקריאה שיסביר לכל מראיין בווינט ופרשן בערוץ 2 למה התהפכו עלינו הכדורגל והבייגל הסודה סטרים. גבירץ לא סופר את האירועים הגדולים של צוק איתן, עופרת יצוקה ועמוד ענן. לא סופר מאות ואלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, חסרי בית, מורעבים וחסומים. הוא שולח תזכורות לזוועות הקטנות, למקרי המוות המקריים כמעט, לבתים הרוסים, למעצרים שרירותיים, לילדים כלואים, לאוהלים שנדרסים, ליבולים מושמדים, לאדמות חקלאיות של בדואים ופלאחים שהופכות לנדל"ן של יהודים, לאבנים שנזרקות על פלסטינים (כי הרי אבן שזורק פלסטיני על יהודי תגיע לראש המהדורה בכל מקרה), למסגדים מוצתים, לפוגרומים קטנים שאיש לא ייענש עליהם. לעובדה שאין דין ואין דיין אם אתה לא שייך לעם הנבחר. ברוב המקרים אם תגיש תלונה, היא תסתיים בתלונה נגדית שעלולה להסתיים בענישה – של הנפגע.

גבירץ אינו תמים ואינו באמת מאמין שאם יביא את כל העובדות לידיעת הקהילה הישראלית-יהודית רבת הפריבילגיות שוב לא נחשוב בטעות שיש לנו בסך הכל בעיה של "הסברה". בעיה שכמה מאות מיליוני דולארים– יש אומרים מיליארד שלם ועגול, שיפרנס ברווחה את דוברינו הרהוטים –ותמיכה נלהבת של מיליארדרים אמריקאים, יחזירו את ישראל להיות יקירת דעת הקהל. (אותו קהל שאותם דוברים עצמם מתייגים כ"אנטישמי מלידה" ועל כן חסר תקנה). גבירץ יודע היטב שכולם יודעים: מהשירות הצבאי, ואפילו מהתקשורת שעם כל הרצון הטוב לא יכולה תמיד לצנזר את כל מה שמתרחש מתחת לאפה. הוא ער מאוד גם לעובדה שעצימת העיניים הקולקטיבית אינה תופעה מקומית ייחודית. כבר במבוא לספר הוא מגלה שכאשר נתקל בסירוב להודות ברצח העם בקמבודיה ובתורכיה – וכמובן בהתכחשות לפשעים נגד האנושות באירופה ובאפריקה - הבין "שיש פה תופעה אוניברסאלית, שבה בני קבוצות זהות, מסרבים לדעת ולהכיר בפשעי קבוצת הזהות שלהם." אבל הוא מסרב להשלים עם התופעה הזאת, וזה כוחה של החלטתו להפוך את "אל תגידו לא ידענו" למפעל חייו.

זהו מפעל שלא באמת מכיר בקו הירוק, בקו סגול, או בחומת ההפרדה. הברוטליות האלימה והממוסדת של מדינת ישראל מסמנת אויבים אמיתיים ודמיוניים עם תעודת זהות כחולה או כתומה על פי השתייכותם הדתית והאתנית. "ברגע שישראל החליטה שבנושאים מסויימים צה"ל לא יפעל לפי נורמות המלחמה הבינלאומיות, היא סיכנה את צבאה במהפך מצבא לאירגון פשע,"מסביר גבירץ ומפרט: אירגון פשע הוא הרי בסך הכל אירגון ש"עובר על כללי המוסר בדרכו להשיג את מטרותיו."כאשר כמעשים שבשיגרה אדמות מוכרזות "שטחי אש", "שמורות טבע" או "אתרים ארכיאולוגיים", ודונם פה ודונם שם פשוט עוברים מידי פלסטינים לנדל"ניסטים היהודים עם הקשרים הנכונים; כאשר מערכת המשפט ובית המחוקקים נותנים יד ל"שורה של חוקים בתחום הקרקעות שמשמעותם שוד קרקעות" כמו שנעשה בישראל משנות החמישים ועד ימינו, כי אז יש להבין שנעשה כאן "שימוש לאומני-גזעני בחוקים... הפוגעים שוב בבני אדם שכל חטאם היותם פלסטינים תחת שלטון מדינת היהודים", כהגדרתו הפשוטה של המחבר, והפעלת חוקים אלה גורמת לכך "שצה"ל מבצע פשעי מלחמה בבואו לכפות אותם בשטחים הכבושים וכך גם משטרת ישראל בבבואה לכפות אותם בתוך המדינה."יש מישהו שלא ידע?
הספר משובץ דוגמיות מקטלוג ה"מעשים בכל יום" שעליהם גבירץ מקפיד לדווח, אולם עיקרו הוא מסה ארוכה המחולקת למאמרים המתמקדים בנסיון כנה ומעניין להבין: מה גורם דווקא לקולקטיב "שלנו" דווקא לפעול שנים רבות כל כך תוך התעלמות מוחלטת כל כך מזכויותיהם של מי שלא שייכים לקולקטיב הזה. גבירץ מרבה לתהות על השנאה היוקדת שמופנית בישראל לפעילי זכויות אדם ו"שמאלנים" לא עליכם. אבל מרותק גם אל ההקשר הרחב יותר שבו אידיאולוגיות הופכות רצחניות: "המקרה הנאצי והמקרה הקומוניסטי. אלה שתי אידיאולוגיות מאוד הפוכות. האחת מקדשת את הטבע, כפי שהיא מבינה אותו; והשנייה מנסה ליצור חברה אידיאלית שתבטיח את קיומם השוויוני של כל בני האדם". המסקנה הפילוסופית וההומניסטית שלו היא שכל מאבק לשלום הוא חלק מ"המאבק האוניברסאלי למען המשך קיום המין האנושי" החוזר ומגלה מדי פעם מין נטייה כזאת לרצחנות צדקנית.

מאכזב במקצת שכל הניתוח המושכל והרגשי אודות הסכסוך שבבסיסו "חברה אחת פולשת לתחום המחייה של חברה שנייה ובתהליך היסטורי דוחקת אותה מהארץ" לא מביא עדיין את עמוס גבירץ למסקנה שעצם הקמתה של יישות פוליטית על בסיס של זהות דתית ואתנית גוררת בהכרח יחס מפלה, מזלזל ופוגעני לכל מי שזהותו שונה. הוא אפילו נוזף בכל מי שאיבד את האמון בפתרון שתי המדינות הישן והטוב, וכמו רבים אחרים הוא סבור שדיבורים על מדינה אחת שיוויונית ומשותפת ליהודים וערבים הם רעיון טוב רק כ"איום על הרוב היהודי". הוא מבטל את פתרון המדינה האחת ש"נשמע מאוד אידיאלי," כלא רלוונטי, ומלגלג באירוניה: "מה יותר נעלה מאשר שני עמים מסוכסכים על הארץ יתגברו על משקעי העבר ויעברו לחיים משותפים של שלום ופיוס." לשיטתו, אימוץ רעיון כזה יביא לכך ש"פשוט נעביר את הסכסוך ממצב של מלחמה בין כובש לנכבש, לסכסוך בתוך אותה מדינה." מוזר, כי הרי אי אפשר לחשוד בו שאינו יודע שכל ה"סכסוך" כבר מתקיים תחת ריבונות אחת, שתושביה מתוייגים לכובשים ונכבשים; או שהבעיה הגדולה כאן איננה "משקעי עבר" אלא הווה בלתי נסבל שמשום מה נראה נוח מאוד לקבוצת הכובשים.
כל זה אינו משנה את העובדה שמדובר בספרון חשוב, מרגש, ובהחלט קל לקריאה. גבירץ, חבר קיבוץ שפיים, הוציא אותו בהוצאה עצמאית של "ספרים אישיים", כי הרי שום הוצאת ספרים מסחרית החפצה חיים בארץ הזאת לא תיגע בפרסום "מסוכן" שכזה. בימים ששלישית שרי התרבות, החינוך והמשפטים יוצאים לעשות שפטים בכל מי שחושף מה באמת עומד מאחורי האידיאולוגיה החביבה על רוב המצביעים בבחירות לכנסת, אפשר לשאוב עידוד רב מהעובדה שהמהדורה הראשונה של הספר כבר אזלה, המו"ל ענת מידן והעורך אודי בן סעדיה כבר עובדים על המהדורה השניה והמתוקנת. מומלץ בחום לצרף לרשימת הקריאה בחופשה הקרובה. שלא תגידו שלא ידעתם.

460 - הריסת בתי בדואים בנגב


   נציגי הממשלה מלווים בכוח משטרתי באו ביום רביעי, 22.7.2015, והרסו בתי בדואים בנגב. הם הרסו בית בעיירה חורה ובית בחשם זאנה (ליד מושב נבטים).

460 - מתנחלים עקרו וחיבלו בשתילי זית


   פלסטינים תושבי תורמוס עיא גילו ב-18.7.201 שמאה וחמישים שתילי עצי זית שלהם, נעקרו או חובלו בידי מתנחלים. האדמות שלהם נמצאות ליד המאחז עדי-עד. זאת הפעם השלישית השנה שמתנחלים עוקרים ומחבלים בשתילי עצי זית של תושבי תורמוס עיא.

יום שני, 20 ביולי 2015

459 - החרמת טרקטור ומיכלית מים בבקעת הירדן


   סיפור של משפחה פלסטינאית שכל מבוקשה לחיות בכבוד.
   ביום שלישי, 7.7.2015, נסע סולימן אל כעבנה מהכפר הפלסטיני עין אל חילווה (ליד ההתנחלות משכיות אשר בבקעת הירדן), להביא מים לעדר הכבשים של משפחתו. חיילי צה"ל עצרו אותו ולקחו את הטרקטור ומכלית המים שלו. ב-2012 נלקחה ממשפחתו מכלית מים. ביתה של המשפחה נהרס שלוש פעמים מאז 2010.

יום שני, 13 ביולי 2015


שלום לכולם

אני חורג הפעם ממנהגי ומביא את דבריה של דניאלה יואל ממחסום ווטש. הדברים מדברים בעד עצמם.

    אל תגידו לא ידענו

בית משפט השלום 30.6.2015

גדיעת עצי זית של משפחת עמור

סיכום מקוצר של עו"ד איתי מק

רשמה: דניאלה יואל, ממחסום ווטש

   מדובר במקרה שלישי של פעולת "תג מחיר" באותו מטע זיתים של משפחת עמור, הנמצא בקרבת היישוב הישראלי מעון, בדרום הר חברון. בשנת 2006 כרתו והשחיתו ישראלים קיצוניים את כל 120 עצי הזית במטע. בשנת 2011 הישראלים הקיצוניים הספיקו "רק" להרוס חלק מן הגדר שמקיפה את המטע ולכרות עץ זית אחד. בחודש מאי 2013, כרתו והשחיתו ישראלים כ-62 מעצי הזית במטע, וכן, ריססו כתובות גרפיטי "תג מחיר נמאס מהגנבים ערבות הדדית" ו"ד"ש מאביתר".
   באירוע "תג מחיר" האחרון במטע, גששי צה"ל שהגיעו למקום מצאו עקבות המוליכות מהמטע לחצר בית במאחז הלא חוקי חוות מעון. סוליות הנעליים בבית נמצאו תואמות לעקבות. באופן שערורייתי לחלוטין, השוטרים החליטו לא לעכב את המתנחל ולא לקחת את הנעליים, בתירוץ שלא קיבלו פקודה מהקצין הממונה.
   המדינה טענה כי האחריות המלאה לנזק נופלת על כתפי משפחת עמור, זאת מאחר שלא דאגה להגן על המטע ולאבטח אותו בעצמה.
   התעניינות אזרחים בתיק מפריעה לשופטת (עינת אבמן מולר), והיא כנראה אינה מבינה כיצד אמור להתנהל משפט במדינה דמוקרטית. בדיון הקודם בתיק, השופטת ביקשה מהנוכחים להזדהות בפניה. כאשר עו"ד מק העיר לה כי מדובר בדיון בדלתיים פתוחות וכל אדם שרוצה יכול להגיע, השופטת טענה כי "אני רוצה לדעת מי האורחים שלי באולם שלי", כאילו מדובר בסלון ביתה הפרטי. כמובן שנוח יותר שהפלסטיני יגיע לבדו לא תהיה שום ביקורת ציבורית איך מנוהל הדיון. בדיון הפעם השופטת בפתח הדיון רשמה על נייר את שמות האזרחים שהגיעו לדיון. לא ברור מה היא תעשה עם השמות. אולי תמסור לשב"כ?
   המדינה הכחישה בכתב ההגנה כי נגרם בכלל נזק לעצים, כי מדובר באירוע פשיעה לאומנית יהודית (כאילו שפלסטיני כרת את העצים, ברח לחוות מעון והשאיר שם נעליים כדי לבלבל את כוחות הביטחון). ובכלל קיימת אלימות מצד מתנחלים קיצוניים מחוות מעון, המתעללים מזה שנים בתושבי א-טוואני.
   המדינה אפילו הכחישה את הליווי שניתן מדי יום לתלמידי בית הספר בא-טוואני ע"י הצבא, בגלל אלימות המתנחלים. המדינה ביקשה מהשופטת להוציא מהתיק את כל הראיות שהמשפחה הגישה לכך שמדובר בפעולת "תג מחיר", וכי כוחות הביטחון היו יכולים לצפות את האירוע ולמנוע אותו (לאור אירועי האלימות החוזרים במקום). זאת בנימוק משונה כי טענות המשפחה לגבי האלימות החוזרת מחוות מעון, ואוזלת היד של כוחות הביטחון בהגנה על התושבים ורכושם, לא רלוונטיים לדיון.
   השופטת רצתה להוציא מהתיק חוות דעת של מוסי רז, ששירת בעבר במקום במילואים כמפקד ביחידת מגלן. מוסי כתב בחוות דעתו כי אם הייתה מותקנת תאורה במקום, כפי שהתקין הצבא לשטחים חקלאיים סמוכים של המתנחלים (למשל, ב"שדה כלב" של מנחם לבני, לשעבר מפקד המחתרת היהודית), האירוע היה יכול להימנע. שכן, שבכל שלושת האירועים במטע, העבריינים פעלו באותה השיטההגיעו למטע בלילה הכי חשוך בחודש, ניסרו כל ענף ידנית ושברו אותו (בשל הקרבה לכביש הראשי וליישוב טוואני, הם לא יכלו להגיע עם מסור מכני, שהרעש ממנו היה עשוי להסגיר אותם). ניסור ידני של ענפים ב-62 עצי זית נמשך כמה שעות, ואם הייתה תאורה העבריינים לא היו יכולים לבצע את כל זממם מבלי שיתגלו ע"י הנוסעים בכביש או תושבי טוואני. השופטת טענה שאין למוסי שום מומחיות רלוונטית, והיא לא מבינה איך חוות הדעת רלוונטית לתיק. עו"ד מק אמר, לה שאין הצדקה משפטית להוציא את חוות הדעת של מוסי, וכי פנה              לקצינים בכירים לשעבר בצבא ובמשטרה שהזדעזעו מהחומר בתיק, אך הם חששו להכין חוות דעת נגד המדינה. השופטת הבינה שאין לה בסיס משפטי להוצאת חוות הדעת, והסכימה להשאירה בתיק.
   המדינה טענה בהליך כי המשפחה אשמה בנזק שנגרם לה, כי לא התקינה מצלמות ותאורה בעצמה. כדי להתמודד עם הטענה הזאת, המשפחה הגישה חוות דעת של אלון ליפשיץ כהן, מארגון "במקום". שהעיד שהמנהל האזרחי לא מאשר חיבור לחשמל מחוץ לתוכניות  מאושרות .ישנן קהילות רבות, לטענתו, באזור שכלל לא מחוברת                           לחשמל ולתשתיות בסיסיות. לא קיימת שום אפשרות תכנונית למשפחה להתחבר לחשמל. המפקד הצבאי יכול לעקוף את המכשול התכנוני אם היה קובע שהתאורה והמצלמות דרושות מטעמים מבצעיים (להגנה על המטע). המדינה ביקשה להוציא גם את חוות הדעת של אלון מהתיק בטענה שהיא לא רלוונטית. עו"ד מק התנגד והשופטת דחתה את בקשת המדינה.
   השופטת אמרה שיהיה קשה למשפחה להוכיח שיש אלימות מחוות מעון וכי כוחות הביטחון היו יכולים לצפות ולמנוע את האירוע. השופטת טענה שיש למשטרה עבודה רבה, וגם ליד בית המשפט בירושלים יש אלימות והמשטרה לא יכולה לטפל בכל מקום. בתגובה עו"ד מק ענה לה שחוות מעון זה לא כל מקום. החיים ליד חוות מעון ומספר התנחלויות ומאחזים קיצוניים כמו חוות גלעד ויצהר, זה הגיהינום.
   עו"ד מק אמר לשופטת שלא יכול להיות שמצד אחד המדינה מכחישה כי פעולת "התג מחיר" במטע נעשתה ע"י ישראלים, ומצד שני, לפי חומר חקירת המשטרה ומסמכי הצבא, ברור כי נמצאו עקבות לחוות מעון. השופטת פנתה למדינה, שבלית ברירה הסכימה סוף סוף להצהיר שהאירועים במטע הזיתים של המשפחה היו ככל הנראה על בסיס רקע לאומני.
   בסופו של דבר, השופטת דחתה את בקשת המדינה להוציא את כל הראיות של המשפחה מהתיק, אך הבהירה כי יהיה קשה מאוד למשפחה להצליח בתביעה. השופטת טענה כי כוחות הביטחון לא רק צריכים להגן על עצים אלא גם על אנשים (יש להניח כי היא התכוונה למתנחלים), וכי אם התביעה תידחה היא תקבע הוצאות כבדות נגד המשפחה.
השופטת אמרה שמאחר שלשני הצדדים יש סיכונים, היא מציעה שיגיעו להסכם כאשר המדינה תשלם למשפחה את השווי המלא של הנזק לעצים מבלי שהמדינה תודה באחריות ומבלי שהמשפחה תצטרך להצהיר שלמדינה אין אחריות (כלומר, כל צד ישמור על טענותיו בעניין האחריות).
   השופטת גם קבעה בהצעתה שהמשפחה תקבל בחזרה רק חצי מהאגרה ששילמה בנימוק כי "מה זה בשבילם 600 ".
   המשפחה והמדינה צריכות להודיע תוך חודש לבית המשפט אם הן מסכימות להצעת השופטת.

 

 

יום שני, 6 ביולי 2015

457 - שוב הרסו את אל עראקיב


   בזמן צום הרמדאן ממשלת ישראל, בדרך כלל, מקיימת הפסקת אש בנושא הריסת בתים בישובים הלא מוכרים של הבדואים בנגב. לא כך הוא לגבי הישוב אל עראקיב. ביום חמישי, 2.7.2015, הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, והרסו בפעם ה-86 את הישוב.

יום שבת, 4 ביולי 2015


                       לך לא הרסו את הבית
                                                מאת: עמוס גבירץ
   עצור לרגע וחשוב: איך הייתה מרגיש אם היו הורסים את ביתך לנגד עיניך?
   הרי לך לא הרסו את הבית ערב החתונה, לך לא לקחו את אדמתך, מקור פרנסתך. אותך לא השאירו חסר כל. לך לא הרסו את הישוב בו אתה מתגורר ומנעו ממך לקבל עזרה ראשונה של הצלב האדום.
   קשה לדמיין חיים של בני אדם שגירשו אותם מביתם ואדמתם. קשה להבין מה זה לחיות תחת מתקפות חוזרות ונשנות של מתנחלים. חסימת מקורות מים, הריסת בורות אגירת מים הם מעשי שיגרה בשטחים הכבושים. חיפושים ליליים בבתים, פגיעה ברכוש, מעצרים במחסומים, התעללות בשטח וטרטור בטחוני בשדה התעופה.
   אבל מה לעשות, ישראל עושה את כל הדברים האלה לפלסטינים החיים תחת הכיבוש, ולאזרחים ישראלים שלמזלם הרע נולדו ערבים-פלסטינים במדינת היהודים.
   יש שלוש צורות של התייחסות למעשים האלה:
1. אי-ידיעה והכחשה. זה כמובן קורה בעזרת התקשורת שפשוט על הרוב המוחלט של המעשים האלה לא             מדווחת. וכשיש עיתונאים שכן מדווחים, הם נהפכים לאויבי העם המוציאים דיבתו רעה.
2. הצדקות. מנמקים את מעשי הפגיעה בשתי טענות מרכזיות: חוקית (הפלסטיניים בנו באופן לא חוקי ולכן הורסים את בתיהם. מפקיעים אדמות באופן חוקי). ביטחונית (הפלסטינים מאיימים על ביטחוננו ואנחנו נאלצים להגן על עצמנו).
3. השיפוט המוסרי. אלה מעדיפים את השיפוט המוסרי, על הקוד הלויאלי - שאומר לנו תמיד לתמוך במעשיה של קבוצת הזהות שלנו (מדינתנו) - אלה הם פעילי זכויות האדם והשלום, שלא מוכנים לקבל שהמעשים האלה ייעשו בשמם. וכמו שהיו נאבקים נגדם אם היו נעשים לנו, כך הם נאבקים נגדם כאשר הם נעשים לאחרים. חשוב לומר שההתנגדות לפגיעות האלה נובעת לא רק מסיבות מוסריות, אלא גם מסיבות תועלתיות. פעולות אלה מזינות את פעולות הנקם של פלסטינים בישראלים. זהו מאבק אוניברסאלי למען האדם באשר הוא אדם
   כעס רב מופנה לארגוני זכויות אדם ושלום בימים אלה. הם מזינים את תנועת החרם (BDS) על ישראל, טוענים נגדם. הכועסים שוכחים, רק, את קורבנות מעשיה של ישראל. זכרו יש לנו שתי אופציות של מאבק. מאבק אלים ומאבק לא-אלים.
   אני מבין את אלה הרוצים שהפלסטינים יקבלו את מעשיה של ישראל בהכנעה, ללא התנגדות. זה לא יקרה! כשנבין זאת, אולי, נתמוך במאבק לא-אלים, שאמור להחליף את המאבק האלים. מאבק לא-אלים הוא האינטרס הביטחוני של אזרחי ישראל. זה מאבק שאינו גובה קורבנות בנפש.
   יש בחברה הפלסטינית ויכוח בין המצדדים במאבק אלים לאלה הדוגלים במאבק עממי, שבעיקרו אינו אלים. אנחנו הישראלים המעטים התומכים במאבק הזה, עלינו להפוך אותו ללחץ על הפלסטינים לדבוק במאבק הלא-אלים. הרי כל עוד התפוצצו מחבלים ברחובות ערינו, תנועת החרם לא קיבלה תמיכה בארצות המערב. כך המאבק הזה ילחץ על שני הצדדים. על ישראל לחדול מהכיבוש ועל הפלסטינים לחדול מהמאבק האלים.