יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

מי סרבן שלום?

נכתב בעקבות טענתו של בני מוריס שהפלסטינים סרבני שלום.

מי סרבן שלום
מאת: עמוס גבירץ

   פרופ' בני מוריס, וכותבים נוספים מתווכחים על הצהרות של מדינאים,  ועל הכוונות שמאחוריהן. מעבר להצהרות, הם מזכירים גם מעשים – מפעל ההתנחלות –אך זאת באופן חלקי ומשני, צריך לנתח את המעשים ניתוח מעמיק, שיכלול גם את הכוונות מאחוריהם.
   אחד הוויכוחים בין המרכז-שמאל בציונות לבין הרויזיוניסטים היה בדבר הצהרות הכוונות של הציונות שהרוויזיוניסטים הרבו להשמיע. המרכז-שמאל טען שהכרזות אלה רק מקוממות את הערבים כנגד המפעל הציוני. הם טענו שצריך לבנות את המדינה שבדרך מבלי להכריז הכרזות. הסיסמה היתה: "עוד דונם ועוד עז".
   אני מניח שלא נעלם מעיניו של פרופ' בני מוריס כי ישראל לא ראתה בגבולות הפסקת האש מ-1949 את גבולות הקבע שלה. לאחר מלחמת 67 הועלמו הגבולות ממפותיה. נוצר מצב מגוחך, בו כל המדינות המכירות בישראל מכירות בה לפי גבולות 49 בו-בזמן שישראל עצמה אינה מכירה בהם. בעצם ישראל שייכת לאותן מדינות שאינן מכירות בישראל! התעלמות זו מגבולות 49 אינה תמימה ואינה מקרית. היא מבטאת את העובדה שהזרם המרכזי בציונות מעולם לא השלים עם חלוקת הארץ. יוצא דופן היה הויתור על סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים. הוא התרחש רק כאשר עלה איום על היחסים המיוחדים עם ארה"ב, לאחר שבקונטקסט של המלחמה הקרה, מצרים שינתה אוריינטציה מסובייטית לאמריקאית. חלק מהמחיר היה שישראל נדרשה לוותר על סיני.
   המצרים כמו הפלסטינים, מתנגדים לציונות, ואינם רוצים בקיומה של ישראל. אבל הם השלימו עם  קיום ישראל משום שהכרה זו שירתה  ומשרתת את האינטרס שלהם.
   אחרי מלחמת 67 פרץ ויכוח גדול בחברה הישראלית בדבר גורלם של השטחים הכבושים. ממשלת העבודה החלה בהקמת התנחלויות (לפי תוכנית אלון), תוך שימוש בתירוץ ביטחוני. רק ממשלת הליכוד החלה בהצהרות כוונות, כמו לפני קום המדינה, והחלה בהקמה מתוכננת של התנחלויות גם באזורים מיושבים. היא גם הפכה את ההתנחלויות לאזורי העדפה גבוהים מאזורי הפריפריה שבתוך ישראל. והנה גם ממשלות רבין, ברק ואולמרט, שכולן – ברמה ההצהרתית - ניסו ללכת בדרך השלום, לא הפסיקו את העדפת ההתנחלויות. רבין אף תרפד ניסיון חקיקה לעידוד חזרת המתנחלים לישראל.
   יתר על-כן, בזמן תהליך "השלום" של אוסלו גדלה אוכלוסיית המתנחלים בגדה, ללא מזרח ירושלים, מ-110,000 מתנחלים ב-1993 ליותר מ-200,000 ב-2000, כאשר פרצה האינתיפאדה. באותן 7 שנים הרסה ישראל כ-1000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, ביצעה שני גירושי אוכלוסייה, ולפי אחת ההערכות הפקיעה כ-160,000 דונם אדמות בגדה המערבית. במילים אחרות, כאשר רובנו האמנו  שהולכים לשלום, בעצם ניצלה ישראל את המצב להעמקת הכיבוש, בדרך ליצירת מצב בלתי הפיך.
   כאשר כפו על נתניהו את הקפאת ההתנחלויות, התפאר אולמרט בכך שהוא לא הפסיק ולא נדרש להפסיק את הבנייה בהתנחלויות. הוא גם התפאר בכך שביצע עבודות תשתית באזור E-1, אשר בו ארה"ב מתנגדת לבנייה ישראלית. הוא הרי נשמע לנשיא בוש, ערך שיחות עם אבו מאזן, וקיים שיחות עם הסורים בתיווך טורקי. המעניין הוא שהמתנחלים לא יצאו לשום מחאה נגדו. הם ידעו טוב מאוד שזה לא רציני ואין שום סכנה למפעלם. אבו-מאזן הבין את המשחק הישראלי, לפיו תמיד הישראלים מוכנים לשיחות שלום, אך בחסותן הם ממשיכים ליצור עובדות בלתי הפיכות בשטח. אבו-מאזן לא מוכן להשתתף בתרגילי ההונאה האלה. שיחות שלום יתקיימו רק כאשר מתכוונים אליהן באמת!
   אני ממליץ לפרופ' מוריס לצאת לשטח ולראות את הניגוד הנורא בין ההצהרות למעשה בשטח. הוא יראה שהסכם אוסלו יצר את מפת הסיפוחים העתידיים של ישראל. הוא יראה את המאמצים לגירוש  האוכלוסייה הפלסטינית באזורי C בצורת הריסת בתים, השתלטות על אדמות בדרכים שונות (שטחי אש, אדמות מדינה, הפקעות, שמורות טבע, אתרים ארכיאולוגיים, גירוש פלסטינים מאדמותיהם באלימות מתנחלים וכו'), וכשאלה אינם מספיקים הוא יראה גירושים ממש! הוא יראה את הקמת ההתנחלויות והרחבתן המתמדת, על חשבון השכנים. הוא יראה את גזל המים (כ-80% ממימי הגדה). הוא יראה את הבנטוסטנים הפלסטינים באזורי A ו-B, שמשחררים את ישראל מהאחריות לאוכלוסייה הכבושה, תוך שלילת שליטתם של הפלסטינים על המים ומרשם האוכלוסין (מעניין למה).   
   בהופעה בתל אביב נשאל סופיאן אבו זיידה, ממנהיגי הפת"ח, מה ההבדל בין פתח לחמאס? תשובתו: "40 שנה לקח לנו בפת"ח להבין שאיננו יכולים לסלק אתכם מכאן, ולכן אין ברירה, צריך להתפשר. אין לנו, הפלסטינים, זמן ל-40 שנה נוספות עד שהחמאס יגיע לאותה תובנה".
   רובנו מתקשים בהבחנה בין שלום לפיוס. אני חושש שאין סיכוי בזמן הקרוב לפיוס בין ישראל לערבים. אף ערבי לא יכול להבין ולהסכים עם כך שהערבים צריכים לשלם על פשעי העולם הנוצרי-אירופאי כלפי היהודים. אני מאמין שכן אפשר להגיע לשלום המבוסס על אינטרסים. כמי שהגשימו את זכות השיבה אחרי קרוב ל-2000 שנה, עלינו להבין את הדרישה הפלסטינית לזכות דומה. זה לא אומר שדרישה זו  תתורגם לחזרת כל הפליטים. אפשר גם לפצות ולהחזיר מספר סמלי של פליטים.
   צריך לזכור שמאז 2002 קוראת הליגה הערבית לישראל לעשות שלום עם כל העולם הערבי ובלבד שנחדל מהכיבוש. ישראל מתעלמת. הכיבוש והגדלת הטריטוריה חשובים יותר מהביטחון הקיומי שלנו. כל זה בזמן שהאיום הגדול ביותר היום על הקיום היהודי הוא בישראל ומכאן הוא מקרין על מקומות נוספים בעולם. באף מקום אחר בעולם לא נעשים מאמצים כה גדולים לפגוע בנו ואף להשמידנו, בגלל היותנו יהודים, כמו כאן. והיכן ממשלת ישראל בעניין?!

329 - התנכלות לרועים בגעוואוויס + הריסת בתים בנגב

  בשבת ה-22.9.2012 גירשו מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר רועים פלסטינים שרעו את צאנם כ-200 מהמאחז. הם רדפו אחריהם עד הכפר געוואוויס. חיילים ושוטרי מג"ב שהיו במקום לא מנעו את התקיפה ולא עצרו אף אחד מהתוקפים.
   רעולי פנים מחוות מעון תקפו ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים כאשר עברו כמה מאות מטרים מהחוה. המשטרה עצרה את אחד התוקפים.

----------------------------------------------

ביום חמישי ה-20.9.2012 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בכוח משטרתי והרסו בתי בדואים בנגב. בואדי עריכה, שליד מצפה רמון, הרסו 3 יחידות דיור. בעבדה, שליד עתיקות עובדת, הרסו בית אחד. בביר הדג', שליד רביבים, הרסו בית נוסף.


יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

328 - התנכלות הצבא לתושבים בדרום הר חברון + הריסת אל עראקיב

   צה"ל ממשיך בתקיפת פלסטינים חסרי מגן בדרום הר חברון.
   ביום חמישי ה-13.9.2012 פשטו חיילי צה"ל על הכפר תבאן, ואיימו שיעצרו תושבים ויחרימו את רכביהם.
   בשבת  ה-15.9.12 צה"ל הכריז על שטח גדול בסביבת הכפר קוואוויס ואום אל-אראייס כשטח צבאי סגור, ומנעו מרועים פלסטינים לרעות את עדריהם. פלסטיני ושלושה פעילי זכויות אדם ישראלים נעצרו.
   ביום ראשון ה-16.9.12 תקפו חיילי צה"ל פלסטיני, שנסע ברכבו ליד הכפר מנ'אז  הוא נפצע והועבר לבית חולים. לרכב נגרם נזק כבד.
   ביום ראשון חסם צה"ל את הכניסות לכפר הפלסטיני פחית. בין היתר, מנע את יכולת המורים להגיע לבית הספר במקום.

-----------------------------------------------

   ביום רביעי ה-12.9.2012שוב  הרסו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, את הכפר הבדואי אל עראקיב שבנגב.




הלאמת אדמות בבקעת הירדן ע"י הצבא + הריסת בתים בנגב

   כל מקום בו חיים בדואים בבקעת הירדן שבגדה המערבית, הוכרז ע"י ישראל כשטח אש.                                                      
   ביום שלישי ה-4.9.2012 החרים צה"ל 4 מיכליות מים מחקלאים בדואים בחומסה, צפונית מערבית לג'יפטליק שבבקעת הירדן. הטענה היא שהם נמצאים בשטח צבאי סגור.

------------------------------------------------------

   מסתבר שנפלה טעות במידע אשר הובא בשבוע שעבר.  לפי דיווח באתר של מנהל מקרקעי ישראל המנהל הרס 26 בתי בדואים בנגב. עוד חמישה בתים נהרסו בידי בעליהם, מפחד הקנס והעונש שיוטלו עליהם.

יום שבת, 8 בספטמבר 2012

326 - הריסת בתים בנגב

   ביום רביעי ה-29.8.2012 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרה, לכפרים בדואים בנגב, והרסו בתים. שני בתים נהרסו בביר הדג' ליד רביבים, 2 בתים באבו קרינת מערבית לכביש באר-שבע דימונה, בית אחד בחירבת אל-בטל דרומית לרהט, בית באבו-סיאח ליד ערד, בית ברחמה ליד ירוחם, ובית ליד רמת חובב. קרוב לארבעים נפשות נותרו ללא קורת גג.

325 - החרמת כלי רכב בדרום הר חברון

   בלילה שבין יום חמישי ה- 16.8.2012 לשישי  שלמחרתו, החרים צה"ל טרקטור ליד הכפר הפלסטיני ג'ינבה, שבדרום הר חברון, בטענה שנסע בשטח אש ונכנס לישראל. הנהג נעצר. חיילי צה"ל פוצצו צמיגים, וחיבלו במערכת החשמל של טרקטור נוסף שחנה בג'ינבה.
   ביום רביעי ה- 22.8.12 החרים הצבא טנדר בדרך סמוך לג'ינבה, בטענה שנסע בשטח אש.