יום חמישי, 27 ביוני 2013

את השנוא עליך אל תעשה לחברך (מכתב לעיתון "הארץ")

   את הצעת החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (פראוור-בגין) צריך לבחון באמת מידה מוסרית-יהודית, "את השנוא עליך אל תעשה לחברך".
   אם מדינה כלשהי היתה מחוקקת חוק כזה לריכוז יהודייה רק לעיירות המיועדות כמובן ליהודים בלבד, וכדי לעודדם לעבור היתה מונעת מהם שירותים כמו, מים זורמים, חשמל, כבישים, שירותי ניקיון וכו', ומוסיפה והורסת להם בתים ועסקים, האם היינו מוכנים לקבל זאת.
מי שלא מוכן שיעשו דברים כאלה ליהודים, הרי שלא יכול לקבלם כאשר מדינת ישראל עושה זאת למיעוט הבדואי החי בתוכה. אם בכל זאת מקבל, הרי שהוא גזען-לאומן ומעמיד בשאלה את יהדותו.

עמוס גבירץ

יום שני, 24 ביוני 2013

367 - הרס אל עראקיב ובתי בדואים

   ביום רביעי ה-19.6.2013 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בכוח משטרתי והרסו שוב את הכפר הבדואי אל-עראקיב. הם המשיכו והרסו בית בכפר אום-בתין, ליד צומת שוקת, ובית נוסף ליד העיירה לקיה.   

367 - מתנחלים וחיילים תקפו פלסטינים שעסקו בפרוייקט מים

   בפאתי הכפר הפלסטיני עסירה אל-קיבליה, דרומית לשכם, נובע מעיין שסיפק מים לכפר ולכפרים השכנים, מדמא ובורין. בתחילת שנות ה-90 השתלטה ישראל על המעיין ומשתמשת במימיו.
ביום ראשון ה-16.6.2013 עבדו פלסטינים מהכפר עסירה אל-קיבליה בהנחת צינורות מבאר המים שלהם, הנמצאת בקרבת הכפר, לכיוון הכפר. מתנחלים באו מכיוון ההתנחלות יצהר, מלווים בחיילים, ובהגיעם למקום החלו ליידות  אבנים לעבר הפלסטינים. החיילים השליכו לעבר הפלסטינים רימוני הלם וגז, ואת הצינורות הרסו.
   כעבור יומיים שרפו מתנחלים את קופסת החשמל של פרויקט המים המוזכר לעיל.

יום חמישי, 20 ביוני 2013

כוחות רבים מרוכזים הבוקר בצומת קמה

                                                   מאת: עמוס גבירץ

   בוקר. אתה בודק את המיילים שקיבלת, ואז לפתע אתה מבחין במייל הכמעט שבועי של חיה נוח - אותו מייל שאתה תמיד מקווה לא לראות – "כוחות רבים מרוכזים בצומת קמה". רק הנושא, בינתיים, עדיין לא גוף המייל. והחרדה מתגנבת מייד ללב, מי יהיו הקורבנות הפעם? אתה חושב מייד על השעה. האם אב המשפחה כבר יצא לעבודתו? האם הילדים הגדולים כבר יצאו ללימודיהם? ואז נשארת אם המשפחה לבדה עם התינוקות, אותם שוטרינו האמיצים יגררו החוצה אל מחוץ לבית, ולנוכח עיניהם הבוכיות יהרסו את ביתם-עולמם. ואתה חושב על האב שישמע על הנעשה,יעזוב הכול, וייסע כאחוז שיגעון הביתה, כדי לחזות בהריסות ביתו-עולמו. ואתה חושב על הילדים. הו הילדים, הם יחזרו מבית ספרם ויגיעו למקום שונה מזה אותו עזבו בבוקר, ובריצת טירוף יתחילו לחפש את ביתם-מקומם שאיננו.
   ואתה חושב על השוטרים. אלה התגייסו למשטרה כדי להגן עלינו מפני הפשיעה, אשר מכה בחברה ללא רחם, וכל אחד מנפגעי הפשיעה רואה בהם את מושיעיו. אבל במקום להגן עלינו מפשיעה, שולחים את השוטרים לפשוע. שוטפים את מוחם בסיפורים על הבדואים, עברייני הבניה, שהמדינה חייבת למנוע את פלישתם והשתלטותם על אדמותיה. אין  מספרים להם איך הגיעו אדמות אלה לידי המדינה. אין מסבירים להם את ההבדל בין החוק הפלילי, המגן עלינו מפני הפשיעה, לבין חוקי תכנון ובניה, בעזרתם בהחלטה פוליטית, ניתן להוציא אנשים חפים מפשע – שהמדינה חושקת באדמותיהם-  אל מחוץ לחוק. המדינה, קבעה כי כל הבניה בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים, כפרים אשר לא הוכרו ע"י המדינה מסיבות פוליטיות -,היא בלתי חוקית. הם לא הוכרו ע"י המדינה למרות שבדואים ישבו בכפריהם הרבה לפני קום המדינה. חמור מכך, בדואים שפונו מאדמותיהם, אותן גזלה מהם המדינה בעזרת חקיקה, ויושבו בידי המדינה באזור הסייג, מוגדרים ע"י המדינה כפולשים. פולשים במקום בו המדינה הושיבה אותם! ועכשיו הורסים את בתיהם, כי ברגע שהם מממשים את זכות האדם לקורת גג, הם מפרי חוק במדינת היהודים.
   ואתה חושב על קבלן ההריסות, שהלך למכרז (!) כדי שיוכל להתפרנס מהרס חיי האומללים האלה. ואתה חושב על הטרקטוריסט שיושב על הטרקטור ומבצע את עבודתו. איך הם חוזרים לחיק משפחותיהם אחרי יום הריסת חיים של אחרים? מה הם מספרים למשפחותיהם אחרי יום עבודה כזה?!
   ואתה חושב על הזוגות הצעירים בקרב הבדואים מאז תחילת דיוניה של ועדת גולדברג בעניין הבדואים בנגב, הכריזה המדינה מלחמה נגד זכותם של אותם זוגות להינשא! רוב הצעירים הבדואים (בכפרים הלא מוכרים) העומדים להינשא מקימים פחון, כדי שיוכלו להתחיל בחיים המשותפים לאחר נישואיהם. אך הרי הוחלט עם תחילת עבודת ועדת גולדברג להתרכז בהריסת בתים חדשים; בניה חדשה - אחת דינה: להיהרס. אז מה עושים?! אם בכל זאת מתחתנים, נאלצים לחיות אצל ההורים או האחים. כי זאת לדעת: בחברה הבדואית לא תמצאו מחוסרי בית (הלוואי עלינו). זכור לי פעם שביקרנו ליד הריסות בית בדואי ופגשנו את בעליו. שאלתי אותו:  איך אתם מסתדרים? והוא השיב: "אני והילדים הגדולים גרים אצל אחי והורי, האישה והקטנים גרים אצל הוריה".
   ומקננת בלבנו חרדה נוספת. אם הכוחות מתרכזים בצומת קמה, אזי יש סכנה ששוב יהרסו את הכפר אל- עראקיב, אותו הורסים בערך פעם בחודש. והעקשנים האלה אינם מבינים את הרמז. אצלנו לא מבצעים טרנספר,  אצלנו הטרנספר הוא מרצון. יחזרו ויהרסו עד שהרצון לעזוב יגבר על כוח העמידה...   

יום שני, 17 ביוני 2013

366 - הרס בתי בדואים בכפר א-סיר


ביום רביעי ה-12.6.2013 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, לכפר א-סיר שליד דימונה, והרסו בית מגורים, חנות ומבנה נוסף.

366 - גזל אדמות פלסטינים מברוקין

   לפי הפרשנות הישראלית לחוק הקרקעות העותומאני, אדם שלא עיבד את אדמתו במשך תקופה מסוימת, מאבד את בעלותו על אדמתו. במקרים רבים, כאשר פלסטיני מממש את זכותו על אדמתו, ונוטע בה זיתים, הוא מקבל צו פינוי בטענה שזוהי אדמת מדינה.
ב-30.5.2013, בזמן שעיבד את אדמתו ונטע עליה זיתים, גילה חקלאי פלסטיני מן הכפר ברוקין (מערבית לסלפית), צו פינוי מאדמתו (9 דונם), שלא צוין בו התאריך. הוא גילה את הצו מתחת לאבן בשדהו. חקלאים נוספים מהכפר גילו צווים כאלה באדמותיהם עוד קודם .

יום שני, 10 ביוני 2013

שוב התנגשות בין חוק למוסר

   שוב מבקשת הממשלה מהכנסת לחוקק חוק שיתנגש עם המוסר. באמצעות החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (תכנית פראוור), מבקשת הממשלה לגזול עוד אדמות מהבדואים ולרכזם – באפשרות היחידה שממשלת ישראל מעמידה לבדואים – בעיירות נוספות, שיוקמו על בסיס כפרים שקיבלו הכרה לשם כך.
   בתולדות היחסים בין ממשלות ישראל ובין האזרחים הבדואים, אנו רואים ארבעה אופנים של התנגשות עם המוסר:
   ראשית, עד 1960 המשיכה ישראל לגרש בדואים מתחומה, הרבה לאחר תום המלחמה. חוששני שזה נעשה ללא חקיקה מתאימה.
   שנית, דוגמה מובהקת לחקיקה שהתנגשה עם המוסר היה החוק לרכישת מקרקעין מ-1953. אם אני אבוא ואסלק אדם מאדמתו ואנכס אותה לעצמי, הרי שהנפגע יפנה למשטרה וזו תבוא, תעצור אותי ותעמיד אותי למשפט על שוד קרקעות. בית המשפט ישפוט אותי כמובן, לפי החוק הפלילי, ויגזור את עונשי בהתאם. אבל כאשר המדינה עשתה בדיוק את אותו מעשה, היא דאגה להעביר חוק בכנסת, שהעניק כיסוי חוקי למעשה השוד שלה. התיאור הוא כזה: מגיע המושל הצבאי, או נציג מטעמו, לשבט בדואי ומודיע לשייח שהצבא עומד לבצע תמרונים בשטחי השבט. למען "ביטחונם", עליהם לעבור למקום אחר וכעבור חצי שנה יותר להם לחזור. אלא שעד היום לא מתירים להם לחזור, ובמקום זה חוקקו את החוק לרכישת מקרקעין (1953), שבעזרתו העבירה המדינה את האדמות המפונות לרשותה. זהו שוד אדמות באמצעות חקיקה!
   השיטה השלישית היא שימוש גזעני (או לאומני) בחוקים ניטרליים. ב-1965 - אחרי שריכזו את הבדואים באזור הסייג בשנות החמישים - חוקקו את חוקי התכנון והבנייה, חוקים חשובים לכל הדעות. בעזרת החוק, בהחלטה פוליטית, קבעה הממשלה שרוב אדמות אזור הסייג יוגדרו אדמות חקלאיות. בהחלטה פוליטית, מנעו הכרה מכפרים שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה. חמור אף יותר, במקומות שבהם המדינה הושיבה את הבדואים שפונו מאדמותיהם ורוכזו לאזור הסייג, לא יצרו בסיס חוקי להתיישבותם. כך כל בדואי החי בכפרים הלא מוכרים האלה, בבואו לממש את זכות האדם לקורת גג, מפר את החוק. וכמובן, מהכפרים הלא מוכרים מונעים מים זורמים, חשמל, סלילת כבישים, מרפאות וכו'.
   שיטה רביעית היא הימנעות מהכרה בשיטה המסורתית של בעלות על הקרקע. המדינה מסתמכת על החקיקה העותומאנית של בעלות על הקרקע. רוב מוחלט של הבדואים לא רשם את אדמותיו בטאבו העותומאני. הם המשיכו להשתמש בשיטה המסורתית שלהם. זה לא הפריע לשלטון העותומאני לקנות אדמות מבדואים, לפי שיטתם, כאשר רצו להפוך את באר שבע לעיר. כמוהם גם הבריטים הכירו בבעלות המסורתית על הקרקע. גם התנועה הציונית, לפני קום המדינה, קנתה אדמות מבדואים, לפי שיטת הבעלות שלהם. עכשיו מסרבת ממשלת ישראל להכיר בבעלות המסורתית על הקרקע. גם לזה נתנו כיסוי חוקי-היסטורי (הלכת הנגב המת), כך שאם בדואי תובע את זכותו על אדמתו, בית המשפט פועל לפי החוק שחוקק מי שגזל אותה ממנו, ולא לפי הצדק.
   המדינה גזלה את הרוב המוחלט של אדמות הבדואים והביאה הרס נורא לחברה שאיבדה  בזמן מאוד קצר את מקורות פרנסתה ואת אורח חייה. כעת, כדי לגזול מהם את "כבשת הרש", מעבירים חוק שיכפה על כל הבדואים לחיות בעיירות-ריכוז שמדינת ישראל מייעדת להם.
   כאשר יחזרו באו"ם להגדיר את הציונות כגזענות, ייצאו כל תומכי החוק החדש בזעקה מרה נגד היחס האנטישמי לישראל.

יום שני, 3 ביוני 2013

365 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום חמישי ה-30.5.2013 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוחות משטרה, והרסו בתי בדואים בנגב.
  שוב הרסו בכפר עתיר את כל מה שנבנה בעקבות ההריסה הקודמת (ראו "אל תגידו לא ידענו" 363). בביר אל-משאש (מערבית לבסיס נבטים) הרסו 2 בתים, באל-באט (מערבית לכסייפה),בית אחד, באל-גרא (מזרחית דרומית לחורה) בית אחד. ושוב הרסו את הכפר אל-עראקיב.