על מגבלות הכוח

מאת: עמוס גבירץ

   שתי טענות קשות מועלות כנגד סרבני השירות בשטחים: א. הם מקעקעים את יכולת קיום השלטון ויציבותו; ב. הם נותנים לגיטימציה לסירוב של אנשי ימין לפנוי התנחלויות.

   כנגד טענות אלה עלינו להסביר כי: א. האחריות ליציבות השלטון ויכולת תפקודו מונחת לא רק על כתפי האזרחים או החיילים, אלא בראש וראשונה היא מונחת על אנשי השלטון עצמו. אם אנשי השלטון לא מבינים שיש גבול למה שהם רשאים לדרוש מהחיילים, הרי שאינם מבינים את מהות תפקידם.

   כאשר החליטה ממשלת ישראל (מערך) שהיא אינה מחילה את אמנת ג'נבה הרביעית על השטחים הכבושים, היא עשתה זאת בניגוד לעמדת כל המדינות החתומות עליה (כולל ארה"ב), ותנועת השלום הישראלית. כאשר החליטה ממשלת ישראל (מערך) להעלות התנחלויות לקרקע בשטחים הכבושים, היא עשתה זאת בניגוד לעמדת כל מדינות העולם ותנועת השלום. כאשר ב-1977 ממשלת הליכוד החלה להעלות התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלסטינית, היא עשתה זאת בניגוד לעמדת כל מדינות העולם ובניגוד לעמדת חלקים גדולים יותר של אזרחי ישראל. וכך, במשך כל שנות הכיבוש שולחות ממשלות ישראל את חיילי הצבא לבצע עבירות על החוק הבינלאומי. עכשיו שולחים רבים מהם לבצע פשעי מלחמה. כל משחקי המאחזים הבלתי חוקיים, מראים שאפילו את חוקי ישראל אין הממשלה מכבדת. במצב זה, זכותו של כל חייל לסרב, ובמקרים רבים חובתו.

   ב-1967 נלחם צה"ל בצבאות מצרים, ירדן וסוריה. לאחר המלחמה נותר צה"ל לבדו מול אוכלוסייות אזרחיות בשטחים שכבש. ברגע שישראל החליטה להתחיל את מפעל ההתנחלויות, היא יצרה מצב קבוע של מלחמת צבא באוכלוסייה אזרחית. גזל האדמות, הריסת הבתים, גזל המים והקמת ההתנחלויות, כולם הן פעולות הנוגדות את אמנת ג'נבה הרביעית, והן כולן פעולות מלחמה של צבא נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. אלה פעולות הנוגדות את אתיקת המלחמה הבסיסית ביותר: הוגנות – צבא אמור להלחם בלוחמים היכולים כמוהו לאחוז בנשק ולהשיב אש, ולא באזרחים חסרי מגן. עם השנים, בתוך השגרה הקבועה של צבא הנלחם באזרחים חסרי מגן, חלחלה "התרבות" הזאת לצה"ל. וכאשר הגדירה המדינה לעצמה ולצבא שתפקיד הצבא לאבטח את המתנחלים, היא שכחה את חובתה לתת מגן לאוכלוסייה הכבושה הנתונה לשליטתה. כאשר מתנחלים עורכים פרעות בפלסטינים, הצבא ממלא את תפקידו באבטחת הפורעים, ולא ממלא את תפקידו כמגן הכבושים. ואז, מצבא של מדינה, הוא הופך לצבא של מאפיה, שאיננו כפוף לשום חוק בינלאומי ואתיקה של מלחמה, אלא רק להוראות של פוליטיקאים ומתנחלים. כאשר מפעילה הממשלה מדיניות של עונשים קיבוציים כנגד אוכלוסייה אזרחית בשטחים הכבושים, הרי שהיא נוקטת במדיניות הנוגדת את חוקי המלחמה. כאשר רוב ההרוגים הפלסטינים הם אזרחים, כולל תינוקות, ילדים, נשים וזקנים, המסקנה היא, שצה"ל מזמן כבר לא יכול להיחשב לצבא אתי. כאשר שולחת ממשלת ישראל את הצבא להרוס באופן שיטתי תשתיות אזרחיות ובמיוחד מאות בתים ברפיח, היא שולחת את הצבא לבצע פשעי מלחמה. לא פלא שיותר ויותר עולות הטענות שצה"ל מבצע פשעי מלחמה בשטחים הכבושים. את ההתדרדרות הנוראית הזאת מנסים סרבני השירות לעצור. הם עושים זאת במקום הממשלה מכיוון שזאת, במקום להבין את מגבלות הכוח, משתמשת בו ללא הגבלה, ובכך מסכנת את יכולתה לשלוט ואת יכולת הצבא לתפקד. ממשלה המפרה את החוק הבינלאומי, המזלזלת בחוקי המדינה ונוהגת בניגוד לאתיקה הצבאית, מכרסמת ביכולתה לדרוש ציות להוראותיה. 

   ב. בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, היו מתנחלים שאמרו: "ממשלת ישראל צריכה להחליט, מלחמה עם ערבים, או מלחמה עם יהודים". רצח רבין הראה עד כמה רצינית ואמיתית הייתה אמירה זאת. מי שחושב כי פינוי התנחלויות ייגמר בהפגנות בכיכר רבין ובסירוב חיילים לפנות התנחלויות, אינו מבין את משמעות היציאה מהשטחים ופינוי ההתנחלויות עבור אותם דתיים משיחיים אשר התיישבו שם. בשבילם אין זה שינוי מקום מגורים בלבד, כפי שהדבר עבור מתנחלי רמת החיים. בשבילם זה חורבן כל הקונצפצייה האמונתית שלהם. עולמם ייחרב עליהם. אני מאוד חושש שרבים מהם יאחזו בנשק כדי למנוע את פינוים. סרבני השירות בשמאל קובעים את גבול הלגיטימיות במאבקים הפנימיים בחברה הישראלית. אם קיבלת הוראה שכל כולך מתקומם נגדה, אינך יורה בנותן ההוראה, אלא מניח את נישקך וזז הצידה. זה הגבול, יותר מזה אסור! אם אנשי הימין יקבלו גבול זה, ישראל תינצל מאסון נורא המאיים עליה מאזרחים שלה.

   כאשר ממשלת בגין החליטה ליישב התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלסטינית, אמרו כי הדבר נעשה כדי שממשלת שמאל לא תוכל לפנות את השטחים. באופן מודע ומכוון הכינו לנו אפוא את סכנת מלחמת האזרחים. ואכן ראינו שממשלות המערך העזו להיכנס לתהליך שלום ולא להסכם שלום. ממשלת בגין, שבחוסר אחריות הכניסה אותנו גם למלחמה (לבנון) שנויה במחלוקת, יצרה באופן מודע סכנה לקיום מאוחד של החברה הישראלית. היא עשתה זאת מכיוון שהאידיאולוגיה שלה הייתה חשובה לה יותר מהאחריות שלה לאחדות העם ויכולת קיום השלטון בישראל.