שוב מבקשת הממשלה מהכנסת לחוקק חוק שיתנגש עם המוסר. באמצעות החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (תכנית פראוור), מבקשת הממשלה לגזול עוד אדמות מהבדואים ולרכזם – באפשרות היחידה שממשלת ישראל מעמידה לבדואים – בעיירות נוספות, שיוקמו על בסיס כפרים שקיבלו הכרה לשם כך.
בתולדות היחסים בין ממשלות ישראל ובין האזרחים הבדואים, אנו רואים ארבעה אופנים של התנגשות עם המוסר:
ראשית, עד 1960 המשיכה ישראל לגרש בדואים מתחומה, הרבה לאחר תום המלחמה. חוששני שזה נעשה ללא חקיקה מתאימה.
שנית, דוגמה מובהקת לחקיקה שהתנגשה עם המוסר היה החוק לרכישת מקרקעין מ-1953. אם אני אבוא ואסלק אדם מאדמתו ואנכס אותה לעצמי, הרי שהנפגע יפנה למשטרה וזו תבוא, תעצור אותי ותעמיד אותי למשפט על שוד קרקעות. בית המשפט ישפוט אותי כמובן, לפי החוק הפלילי, ויגזור את עונשי בהתאם. אבל כאשר המדינה עשתה בדיוק את אותו מעשה, היא דאגה להעביר חוק בכנסת, שהעניק כיסוי חוקי למעשה השוד שלה. התיאור הוא כזה: מגיע המושל הצבאי, או נציג מטעמו, לשבט בדואי ומודיע לשייח שהצבא עומד לבצע תמרונים בשטחי השבט. למען "ביטחונם", עליהם לעבור למקום אחר וכעבור חצי שנה יותר להם לחזור. אלא שעד היום לא מתירים להם לחזור, ובמקום זה חוקקו את החוק לרכישת מקרקעין (1953), שבעזרתו העבירה המדינה את האדמות המפונות לרשותה. זהו שוד אדמות באמצעות חקיקה!
השיטה השלישית היא שימוש גזעני (או לאומני) בחוקים ניטרליים. ב-1965 - אחרי שריכזו את הבדואים באזור הסייג בשנות החמישים - חוקקו את חוקי התכנון והבנייה, חוקים חשובים לכל הדעות. בעזרת החוק, בהחלטה פוליטית, קבעה הממשלה שרוב אדמות אזור הסייג יוגדרו אדמות חקלאיות. בהחלטה פוליטית, מנעו הכרה מכפרים שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה. חמור אף יותר, במקומות שבהם המדינה הושיבה את הבדואים שפונו מאדמותיהם ורוכזו לאזור הסייג, לא יצרו בסיס חוקי להתיישבותם. כך כל בדואי החי בכפרים הלא מוכרים האלה, בבואו לממש את זכות האדם לקורת גג, מפר את החוק. וכמובן, מהכפרים הלא מוכרים מונעים מים זורמים, חשמל, סלילת כבישים, מרפאות וכו'.
שיטה רביעית היא הימנעות מהכרה בשיטה המסורתית של בעלות על הקרקע. המדינה מסתמכת על החקיקה העותומאנית של בעלות על הקרקע. רוב מוחלט של הבדואים לא רשם את אדמותיו בטאבו העותומאני. הם המשיכו להשתמש בשיטה המסורתית שלהם. זה לא הפריע לשלטון העותומאני לקנות אדמות מבדואים, לפי שיטתם, כאשר רצו להפוך את באר שבע לעיר. כמוהם גם הבריטים הכירו בבעלות המסורתית על הקרקע. גם התנועה הציונית, לפני קום המדינה, קנתה אדמות מבדואים, לפי שיטת הבעלות שלהם. עכשיו מסרבת ממשלת ישראל להכיר בבעלות המסורתית על הקרקע. גם לזה נתנו כיסוי חוקי-היסטורי (הלכת הנגב המת), כך שאם בדואי תובע את זכותו על אדמתו, בית המשפט פועל לפי החוק שחוקק מי שגזל אותה ממנו, ולא לפי הצדק.
המדינה גזלה את הרוב המוחלט של אדמות הבדואים והביאה הרס נורא לחברה שאיבדה בזמן מאוד קצר את מקורות פרנסתה ואת אורח חייה. כעת, כדי לגזול מהם את "כבשת הרש", מעבירים חוק שיכפה על כל הבדואים לחיות בעיירות-ריכוז שמדינת ישראל מייעדת להם.
כאשר יחזרו באו"ם להגדיר את הציונות כגזענות, ייצאו כל תומכי החוק החדש בזעקה מרה נגד היחס האנטישמי לישראל.
נקודות קצרות על זכויות הבדואים בנגב, בדך שריכזו "רבנים למען זכויות האדם"
השבמחקhttp://rhr.org.il/heb/2013/05/12367/