מאת: עמוס גבירץ
אחד הדברים שמייחדים את האדם משאר בעלי החיים הוא, היותו מורד בטבע. וזה חלק מהותי בהיותו אדם. אנחנו לובשים בגדים, גרים בבתים שבנינו, משתמשים בחשמל, במכוניות, מייצרים מוצרים ומזון וכו'. כל אלה דברים שהגענו אליהם מכיוון שאיננו מוכנים לקבל את הטבע כמו שהוא – מורדים בטבע. אבל המרד שלנו בטבע לא נגמר בצד הטכנולוגי. הוא בא לביטוי גם בצד האנושי. אנחנו רואים שלאורך ההיסטוריה האנושית, תמיד היו בני אדם שחיפשו דרכים לשפר את הטבע האנושי או את מה שבא כתוצאה ממנו. רואים את זה בדתות, שהציעו ערכי מוסר וצדק, ורואים זאת בחלק מהאידיאולוגיות – ליברליזם, סוציאליזם, אנרכיזם, פציפיזם וכו'. זה לא כך בקפיטליזם, פשיזם ולאומנות, שם מטפחים ומקדשים את חוקי הג'ונגל.
בדברי אלה אני רוצה להתמקד בצד האנושי של המרד שלנו בטבע, אם כי לא תמיד אפשר להפריד ביניהם. אם נחשוב שאותם כלים שבאו לעזור לאדם במאבקו נגד אויבים טבעיים – כלי נשק – הפכו אותו ליצור היחידי שהורג בבני מינו, ובעצם הפכו את האדם לאויב הכי מסוכן של האדם, נבין שההפרדה בין שני תחומי המרד היא די שרירותית. רוב האידיאולוגיות שמנסות להיאבק בצדדים העכורים שבטבע האנושי, או בתוצאות של הצד הזה בטבענו, באו לעולם כתגובה למציאות, שנוצרה כתוצאה מהצד הטכנולוגי של המרד שלנו בטבע. הנשק שהפך מאבקים למסוכנים לקיום, הביא את הצורך ברעיונות הפציפיזם שמנסה להתמודד עם הטבע האנושי, והשלום המנסה להתמודד עם תוצאותיו. המהפך שחל אצל האדם, מאוספי מזון לציידים ומייצרי מזון, וכל ההתפתחות החברתית שנוצרה כתוצאה מכך, יצר יחסי חברה וכלכלה של מעמדות ופערים כלכליים חברתיים שהביאו להתפתחות רעיונות של צדק חברתי וכלכלי – סוציאליזם, המנסה להתמודד עם תוצאות של הסדר החברתי כלכלי, וקומוניזם המנסה לשנותו. אחת התופעות הקשות, שחוזרת על עצמה בהרבה מהניסיונות להיאבק בצדדים העכורים שבטבע האנושי ותוצאותיהם, היא שבניסיון גובר הצד העכור בטבע האנושי. ידועים המעשים הנוראיים שנעשו כמעט בשם כל דת, שהיו בניגוד גמור להטפותיה לשלום ולצדק. כדי להרחיק עדות, אגיד שבשם הנצרות – שבתחילתה היתה דת פציפיסטית, ויש בה יסודות פציפיסטים חזקים – נעשו פשעים איומים (ובכך חדלה להיות פציפיסטית). במהפכה הליברלית בצרפת ובמהפכה הקומוניסטית בארצות שונות, נעשו פשעים איומים בשם ערכים נעלים של אנושיות. אחד המאפיינים לדבר הוא, שאנשים שיש להם אמת – אם דתית או אידיאולוגית – מרגישים זכות לכפות אותה על אחרים, וחשים שיש להם לגיטימציה להשתמש בכל האמצעים כדי לקדם את אמונתם. האידיאולוגיה היחידה המשוחררת מזה היא הפציפיזם, פשוט משום שברגע שמתחילים להשתמש באלימות, חדלים להיות פציפיסטים. וזה בדיוק מה שקרה עם הנצרות.
בתוך כל זה, יש יחוד לניסיון הקומונלי, לאורך ההיסטוריה האנושית, ולקיבוץ בתוך זה, כאחד מהניסיונות הקומונליים היותר מוצלחים. הניסיון שלנו מתייחד בזה שעם כל הלהט האמונתי-אידיאולוגי, אף פעם לא ניסינו לכפות אותו על החברה כולה. אנחנו קיימנו מהפכה וולונטרית – בניגוד למהפכה הנכפית, על כל נוראותיה. קיווינו שחלקים הולכים וגדלים בחברה מסביבנו יאמצו לעצמם את דרכנו. אמרנו שיש אלטרנטיבה לחוקי הג'ונגל, בהם יש תחרות של הכל בכל. במקום מנצלים ומנוצלים, עשירים ועניים, חיי שיתוף ושוויון. במקום תחרות, שיתוף. במקום קידמה ועושר, שבאה למעטים על חשבון הרבים, תוך ניצול הצדדים העכורים שבטבענו, נגיע לקדמה ועושר לכל, תוך ניצול ופיתוח הצדדים החיוביים שבטבענו. וגם נכונות לשלם את המחיר לשם כך, אם נשיג פחות עושר וקידמה טכנולוגית. ואינני מתעלם מחולשות וכישלונות – הרי הצדדים העכורים שבטבענו קיימים. בעצם אין אידיאולוגיה החופשייה מכישלונות. אבל הניסיון הקומונלי הצליח להימנע מהפשעים האיומים שנעשו בניסיונות של המהפכה הנכפית. ויש צדדים נוספים ששמים את הניסיון הקומונלי במקום ייחודי במרד של האדם בטבע. כשאדם דוגל באידיאולוגיה מסוימת, ברוב המקרים הוא יכול לדגול והרבה פעמים לקיימה מבלי שיזדקק לאחרים. אדם יכול להיות ליברל, אנרכיסט, סוציאליסט, פציפיסט, צמחוני וכו', גם אם אין לו שותפים לדעה. אידיאולוגיות מסוימות הוא גם יכול להגשים מבלי שיהיו לו שותפים – ליברליזם, צמחונות, אנרכיזם, פציפיזם וכו'. קומונה אפשר לקיים רק עם עוד אנשים. ופה האתגר הוא יותר מורכב מאשר באידיאולוגיות האחרות. בהבדל מהסוציאליזם (שהקומונה היא ענף שלו), שם הדרישה היא מהמדינה לקחת אחריות לכל אזרחיה, פה הדרישה היא קודם כל מהפרט להגשים בחייו את דרישותיו מהחברה. פה, את השוויון והשיתוף, והדאגה לכל, קיימנו בעצמנו בחיי היום יום שלנו. וכך אני יכול להגיד, שבמסע הארוך, וכנראה האין סופי, של האדם להיטיב את עצמו ואת חייו, על אף הצדדים העכורים שבטבענו, יש מקום ייחודי לניסיון הקומונלי-קיבוצי. לקומונות ולקיבוץ בתוכן, יש משמעות הרבה יותר רחבה מאשר רק לאנשים הנמצאים בהם. לקחנו חלק באחד המעשים הייחודיים והחשובים בהיסטוריה האנושית. זה לא מקרה שהיינו מוקד התעניינות ותקווה בעולם כולו.
מתוך כל האמור, אני רואה בתהליך השינויים שבו אנו נמצאים היום, ויתור על הניסיון הנעלה והייחודי שלנו במסע הארוך של מרד נגד הצדדים העכורים שבטבע האנושי ותוצאותיהם. אינני מתנגד לשינויים. ההפך, אני רואה סכנה לחברה הנכנסת לקיפאון תפיסתי. השאלה היא, אם השינויים באים מתוך מגמה של שיפור במקומות שצריך שיפור, או שאלה שינויים הבאים מתוך כניעה לחולשות האנושיות שלנו ונסיגה מהדרך הייחודית שלנו. לצערי, כשאני מנתח את מהות השינויים, אני רואה ויתור על המאבק בצדדים העכורים שבטבענו וכניעה להם.
כאשר לקחנו עובדים שכירים, נפגע מוסר העבודה שלנו. התחילה להיווצר תודעה מעמדית של בעלי בית, ובוז לעבודה. היום יש עבודות שחבר קיבוץ לא יעשה, ומי שעדיין עושה, ובכלל נותן את הנשמה בעבודה הוא "פרייר". היום צריך ג'וב, תפקיד ניהולי, עניין בעבודה. הצורך של המשק הוא עניין משני לחבר. כשאנחנו עושים הפרטה, אנחנו מתפרקים מהאחריות הכוללת שלנו כחברה לכל פרט שבה. כשמעבירים דירות לבעלות הפרט, מתחילים להתפרק מהבעלות המשותפת ברכוש. כשמכניסים תמורה לעבודה ושכר דיפרנציאלי, אנחנו נכנעים לעיקרון הדרוויניסטי-קפיטליסטי של, החזק ישרוד והחלש ייפול. והנה לנו תהליך שינויים שמסמן כניעה לצדדים העכורים שבטבע האנושי. ויתור על אחד מהצדדים המהותיים שבהיותינו אדם – ויתור על המרד בטבע, נסיגה לצד החייתי שבנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה