מאת:
עמוס גבירץ
בשני פסקי דין, קיבלו שופטי
בית משפט השלום בבאר שבע את התביעות של נציגי המדינה נגד שייח סייח אבו
מדיע'ם ואחרים משבט אל טורי. במקרה הראשון, בתביעה אזרחית, קבע
השופט עידו רוזין, שתושבי הכפר אל עראקיב ישלמו את הוצאות המדינה על ששת ההריסות
הראשונות של הכפר. במשפט השני, בתביעה פלילית (ב-19 תיקים שאוחדו), קבע השופט יואב
עטר, שהשייח סייח פולש לאדמות אל עראקיב בניגוד לחוק. אינני משפטן ואינני בא לקבוע
אם השופטים פסקו בהתאם לחוק, או כפי שאני מניח יערערו הנאשמים וינסו להוכיח שהחוק
עומד לצידם. אני מניח שהשופטים עשו את עבודתם לפי יכולתם המקצועית וכפי שהם מפרשים
את החוק. הטענה שלי היא, שהחוק עצמו לא צודק ולא מוסרי. הכנסת חוקקה שורה של חוקים
שיצרו מצב בו אוכלוסייה שלמה – שכל חטאה שהם בדואים (או פלסטינים) במדינת היהודים
– איבדה את מרבית אדמותיה.
הנה סיפור המעשה: ב-1905 קנה
אבי סבו של שייח סייח, אדמה ממישהו משבט אל עוקבי. בני המשפחה התיישבו בה. לאחר
מכן, על חלק קטן מהשטח, המשפחה הקימה בית קברות, בו קוברים את מתיהם עד היום. האדמה
עברה מדור לדור ליורשיו. ב-1952 המושל הצבאי בא אל השייח של אותם ימים, ואמר לו
שהצבא מתכוון לערוך תמרונים באזור ולמען ביטחונם, עליהם לעבור לשטח סמוך בו ישב
שבט אל הוזייל. המושל הבטיח, שכעבור חצי שנה לאחר שהתמרונים יסתיימו, יוכלו לחזור
לאדמתם. כאשר רצו לחזור לאדמתם, אמר להם המושל הצבאי שעליהם לשלם דמי חכירה. כמובן
שהם לא הסכימו לשלם דמי חכירה עבור אדמתם.
מסתבר שכנסת ישראל חוקקה את
חוק רכישת מקרקעין (1953), שבין השאר קבע שאדמה שלא היתה בשימוש בתקופה שנקבעה
בחוק, עברה באופן אוטומטי לבעלות המדינה. מעשה שוד אדמות בעזרת חקיקה! לימים משפחת
אבו מדיע'ם חזרה והתיישבה על אדמתם, היכן שישבו לפני שהעבירום. בשאר האדמה בנוסף
לרעיית הצאן, החלו לעבד באופן אינטנסיבי.
זה סיפור לא ייחודי, היו
עוד שבטים באזור אל עראקיב ומקומות אחרים בנגב, שהמדינה עשתה להם את אותו תרגיל.
העבירום מאדמותיהם, עד לסיום התמרונים של צה"ל ובעזרת חוק רכישת מקרקעין
(1953), שדדו מהם את אדמותיהם.
לחיזוק מעשה השוד, ממשלת
ישראל ובתי המשפט שלה, ניצלו את העובדה שבעלות אדמות הבדואים התבססה על החוקים
המסורתיים שלהם. ממשלת ישראל פשוט לא מכירה בחוקים המסורתיים של הבדואים ומכירה
בבעלות על האדמות רק, של מי שרשם את בעלותו בטאבו העותומאני. מכיוון שהרוב המוחלט
של הבדואים לא רשמו את בעלותם על אדמותיהם בטאבו העותומאני, נמצאה עוד דרך
"חוקית" לשדוד מהם את אדמותיהם. יהודים ומוסדות ציוניים שקנו אדמות
מבדואים לפני 1948, לפי הבעלות המסורתית, רשמו את האדמות בטאבו...
בדרך כלל מקובל
שאם נשדדת, הרי שתבוא המשטרה ותנסה לתפוס את השודד ולהחזיר לנשדד את רכושו. אבל
כאשר המדינה שדדה, סירובה של משפחת אבו מידע'ם להשלים עם שוד אדמותיהם, הופך אותם
לעבריינים לפי החוק הישראלי! אני קורא לזה קרימינליזציה של הקורבן. עכשיו במקום
שהמשטרה תגן על האזרח מפני שודדי רכושו, היא מגרשת את הנשדדים המסרבים להשלים עם
הפשע. לבסוף מוסיפים חטא על פשע ומחייבים את קורבנות השוד לשלם לשודד על הריסת
כפרם, אליו חזרו בניגוד לחוקיו.
בתי המשפט בישראל מחויבים
לפסוק לפי החוק. מכיוון שמדובר בחוקים שבאו לתת בסיס חוקי למעשה שוד קרקעות, הרי
שבית המשפט פוסק נגד הצדק והמוסר.