קריאה להסלמה של אי-אלימות

קריאה להסלמה של אי-אלימות

מאת: עמוס גבירץ

 במשך כשנתיים נמשך מאבק הדמים הנוכחי בין ישראל לפלסטינים. מאות רבות של קורבנות בשני הצדדים ועוד הרבה יותר פצועים הם רק החלק הבולט של הסבל הנורא שהמלחמה הביאה. אף אחד לא יודע אם בסופו של דבר ישיג מי מהצדדים את מטרותיו במאבק. אנחנו כן יודעים שהמחיר הוא נורא. ומול הסבל הנורא והמחיר הנורא צריכים אנו לשאול את עצמנו האם אפשר אחרת. אם המנהיגים אינם מסוגלים להגיע להסדר שלום, והמאבק הוא בלתי נמנע, צריך לשאול את עצמנו אולי אפשר להיאבק בדרכים אחרות.

  אם נבדוק בהיסטוריה נראה שיש אפשרויות אחרות של מאבק. מהטמה גנדהי הנהיג את מאבקה של הודו לשחרור מעול הכיבוש הבריטי בדרכי אי-אלימות; מרטין לותר קינג הנהיג את מאבק השחורים בארה"ב לשוויון זכויות גם בדרכי אי-אלימות; הקוויקרים שהתיישבו בפנסילבניה עשו זאת תוך הסכמה ושלום עם האינדיאנים.

  אי-אלימות איננה חדשה בקונפליקט בין הישראלים לפלסטינים. בתנועה הלאומית הפלסטינית הועלו רעיונות אי-האלימות פעמים רבות. הניסיון המעניין ביותר להכניס את אי-האלימות כמעשה פרקטי במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי, נעשה בידי דר' מוברק עוואד בשנות השמונים. היה לניסיון הזה הרבה השפעה בחלק הראשון של האינתיפאדה הראשונה. פעולות כמו: הנפת דגל פלסטין, הכרזת עצמאות בכפרים, חרם על מוצרים ישראלים וגידול מזון ליד ובתוך הבית כתחליף, קביעת שעות פתיחת וסגירת חנויות ומרד מסים בבית סאחור היו רק חלק מהפעולות האי-אלימות שנעשו באינתיפאדה הראשונה. כלפי הציבור בישראל וכנראה בעולם כולו, האבן נתפסה כמעשה המרכזי של האינתיפאדה. האבן הצטלמה יותר טוב מכל הפעולות האחרות ולכן האפילה עליהן.

  בתוך הציבור היהודי אפשר לציין את "ברית שלום" ודומיה כארגוני שלום שניסו בשלבים המוקדמים של הקונפליקט למנוע את התפתחותו לכדי מלחמה, תוך חתירה להסדרי פשרה שיאפשרו לשני העמים לחיות בשלום זה לצד זה. ואין צורך להזכיר את תנועת השלום הפועלת במשך שנים על ארגוניה השונים.

  לאורך הסכסוך ובמיוחד בזמן האינתיפאדה הנוכחית אנחנו רואים שוב ושוב איך נוצרת הסלמה של אלימות. כשצד אחד פוגע בצד שני, וזה נוקם על הפגיעה בו, ואז הצד הראשון נוקם על הפגיעה בו באופן יותר קשה... השאלה היא, האם אפשר ליצור הסלמה הפוכה. במקום הסלמה של אלימות, הסלמה של אי-אלימות. כדי להציע דבר כזה צריך קודם לכתוב כמה דברים על אי-אלימות.

  באי-אלימות מנסה הנאבק לשנות את מעשיו של מתנגדו מבלי לפגוע בקיומו, תוך שהוא מאפשר לו כל הזמן לשנות את דרכו. כוחה של אלימות מבוסס על יצירת פחד אצל המתנגד. כוחה של אי-אלימות מבוסס על שחרור מפחד של המתנגד. בקונפליקט כמו שלנו יש סוגים שונים של אי-אלימות המותאמים למצבו של כל צד בקונפליקט. לפלסטינים, המנסים להשתחרר מהכיבוש הישראלי, יש את האופציה של אי-אלימות אקטיבית. זאת נוסתה במאבקם של ההודים לשחרור מידי בריטניה, במאבק השחורים לזכויות האזרח בארה"ב ובעוד מקרים רבים פחות מפורסמים. גם לישראלים יש אופציה של אי-אלימות שאני קורא לה, אי-אלימות מונעת. זה נוסה בידי הקוויקרים שהקימו את פנסילבניה, מתוך הסכמה עם האינדיאנים. לקונפליקט כמו שלנו, חוץ משני הצדדים הנאבקים ביניהם יש גם צד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט, ולכן הוא יכול להתערב בניסיון להשכין שלום ביניהם. אנו מכירים את תפקודם של כוחות האו"ם הבאים לשמור על הפסקת אש בין כוחות לוחמים, כצד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט. ארה"ב תווכה כצד שלישי במשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים.

  כאשר אין החלטה לאומית לפנות לדרך אי-האלימות, נשאלת השאלה מה ארגוני אופוזיציה יכולים לעשות. גם בתוך המאבק האלים המתרחש בין עמינו עכשיו יש קבוצות פלסטיניות המנסות לקיים מאבק לא-אלים. בהקשר הזה חשוב לציין את הארגון "רפרושמנט" הפועל בעיקר בבית סאחור. הם יוזמים פעולות לא אלימות נגד הכיבוש ומראים שיש אלטרנטיבה למאבק האלים. הם נעזרים במתנדבים הבאים מחו"ל ומשמשים כצד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט. מתנדבים אלה נותנים הגנה לא-אלימה לפעילים הפלסטינים מפני החיילים הישראלים. יש עוד ארגונים העוסקים יותר בחינוך לאי-אלימות. מטרת ארגונים אלה היא להכין את העם הפלסטיני לקבלת שיטת המאבק הלא-אלימה.

  בצד הישראלי אפשר להגיד שעיקר דרישותיה של תנועת השלום הישראלית מהממשלה, הן בתחום של אי-אלימות מונעת. כשאנחנו דורשים מהממשלה להפסיק את הפקעת האדמות, הריסת הבתים, בניית התנחלויות, את הכיבוש וכו', אנחנו דורשים להפסיק לעשות מעשים שאפשר לעשותם רק בעזרת אלימות והם מעוררים את האלימות של הצד השני. נשאלת השאלה, מה אפשר לעשות בתחום של אי-אלימות מונעת כאשר הממשלה אינה נענית לדרישותינו. סרבני המלחמה המסרבים להיות כלי מיליטרי בידי מדינה (או כל גוף אחר - אגב לא רק בישראל אלא בכל מקום), עושים פעולת אי-אלימות מונעת. סרבני השירות בשטחים הכבושים עושים פעולת אי-אלימות מונעת. ישראלים המחרימים תוצרת של התנחלויות מהשטחים הכבושים, עושים פעולת אי-אלימות מונעת. כך גם ישראלים המסרבים לעבוד בשטחים, לטייל שם או כל שיתוף פעולה אחר עם הכיבוש, עושים פעולת אי-אלימות מונעת.

  בזמן האינתיפאדה הראשונה ראינו שנוכחותם של עיתונאים ותיירים באזור של התנגשויות בין מפגינים פלסטינים לחיילים ישראלים, הורידה את רמת האלימות של החיילים. על אותו עקרון החלו פעילי שלום נוצרים מצפון אמריקה לפעול בחברון, כמשקיפים על מצב זכויות האדם במקום. הם יכולים לפעול מכוח היותם צד שלישי שאיננו אויב של שום צד. לאורך האינתיפאדה הנוכחית אנחנו רואים את פעילותם של אנשים מצפון אמריקה וארופה כמשקיפים וכמתערבים בענייני זכויות אדם, הפועלים כצד שלישי שאין לו אויבים בסכסוך.

  אי-אלימות מאפשרת גם שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני. גם ישראלי החושב שהפלסטינים צודקים במאבק הנוכחי, איננו יכול לתמוך במאבק אלים נגד ארצו. הוא כן יכול להשתתף במאבק לא אלים נגד מעשים לא צודקים שישראל עושה בשטחים. אפשר להביא כדוגמאות את העזרה בבנייה מחדש של בתים הרוסים שעושה הועד הישראלי נגד הריסת בתים, את שיירות המזון של תעיוש לכפרים וערים נצורות. אלו פעולות של אי-אלימות אקטיבית. כאשר נמצאים ישראלים ופלסטינים ביחד, בפעולות אלה, לא פעם משמשים הישראלים כמגנים לא-אלימים של הפלסטינים מפני החיילים הישראלים (צד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט).

  המטרה של כל הדברים האלו היא שכל צד יעודד את הצד השני להפחית מאלימותו, ולפנות לאי-האלימות כאמצעי במאבקו. במקום לעודד את השנאה ורגש הנקם בואו נעודד את הרצון הטוב והאמון בין שני הצדדים לקראת שלום צודק ובר קיימא למען שני עמינו והאזור כולו.