יום שני, 30 בדצמבר 2013

394 - מעצרים והריסות בתי בדואים בנגב


   ממשלת ישראל ממשיכה את מלחמתה באזרחי ישראל הבדואים.

   ארבע שבועות לאחר הפגנת הזעם נגד תכנית פראוור בחורה, ישנם עדיין תשעה עצורים מההפגנה או אחריה. המעצרים נמשכים הרבה אחרי ההפגנה וביום שלישי 24.12.2013 עצרה המשטרה עוד 23 אנשים, אחד נשאר במעצר.

   ביום חמישי 26.12.2013 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים ליום הריסות נוסף בנגב. הם הרסו משתלה באזור התעשייה של רהט, הרסו בית בכפר חירבת אל-וואטן (ליד אל-סייד) והרסו שוב את הכפר אל עראקיב.

 

יום שני, 23 בדצמבר 2013

393 - מתקפות צה"ל על תושבי כפר קדום הפלסטיני


   בשנת 2003 חסם צה"ל את הכניסה הראשית לכפר קדום הפלסטיני. מאז הגביל צה"ל את גישת התושבים לאדמותיהם (11,000 דונם) שליד כביש הגישה לכפר, לפעם-פעמיים בשנה. ב-2011 החלו תושבי הכפר להפגין פעם בשבוע, בדרישה להסיר את חסימת הכניסה לכפר. בתגובה החל צה"ל במתקפות על תושבי הכפר, הכוללות פלישות ליליות לכפר ומעצרים (כמאה נעצרו עד כה).
   במקרים רבים, בפלישות הליליות, חיילי צה"ל משליכים רימוני גז ורימוני הלם לתוך בתי תושבים. ב-8.12.2013 נפגע תינוק בן חודשיים מרימון הגז שהושלך לביתו. התינוק הובהל לבית החולים ושם הצילו את חייו. ביום שישי 20.12.2013 ערכו חיילי צה"ל פשיטה לילית ועצרו שני אנשים. העצורים שוחררו כעבור זמן מה. החיילים פלשו לביתו של ראש הוועדה העממית של הכפר, מורד אשתאווי, וחקרו אותו באגרסיביות. כעבור כמה שעות נכנסו חיילים לכפר ועצרו את מורד. לאחר שנתפס ריססו אותו בגז פלפל ולקחו אותו למעצר בחווארה. עד יום ראשון בבוקר לא נחקר.

יום שני, 16 בדצמבר 2013

392 - הריסות בבקעת הירדן


   ביום שלישי 10,12,2013 צה"ל ביצע הריסות בכפרים פלסטיניים בבקעת הירדן.
  בפסאיל (בין ההתנחלויות פצאל ותומר) הרסו החיילים שני דירי צאן. בג'יפתליק הרסו שני מבני מגורים, מבנה שירותים ושני דירי צאן. ביארזה (מזרחית לטובס) הרסו שלושה מבני מגורים, שלושה דירי צאן ושני בורות לאגירת מים.

יום שני, 9 בדצמבר 2013


                                                          אזהרה

                            או: מעבר ממלחמה חד-צדדית למלחמה דו-צדדית

                                                      מאת: עמוס גבירץ

  האלימות שהתפרצה בהפגנת הזעם בחורה (30.11.2013) משמשת אות אזהרה לבאות. דוברי הממשלה מדברים על תמיכה של רוב הבדואים במתווה פראוור, אך כמובן אינם מציינים את הסיבות לכך. ראינו את זה בכאב בפרשת השכונה בעתיר, שתושביה הסכימו לעבור לחורה לאחר שבתיהם נהרסו בידי נציגי הממשלה פעם אחר פעם. אז הבה נסקור את היחס של ממשלות ישראל לאזרחים הבדואים מקום המדינה ועד היום:

  נזכיר שרוב הבדואים גורשו-ברחו במלחמת העצמאות. גירוש בדואים מהארץ נמשך עד 1959, עשר שנים לאחר תום הקרבות. באותן שנים ריכזה המדינה את רוב הבדואים שנותרו בארץ לאזור הסייג (בפינה מזרחית-צפונית של הנגב). את אדמותיהם העבירה המדינה לרשותה, באמצעות חקיקה. אזור הסייג הוכרז רובו כשטח חקלאי, האסור בבנייה. הממשלה סירבה להכיר בכפרי הבדואים שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה. חמור מכך, גם בכפרים שהמדינה העבירה אליהם בדואים, שאותם נישלה מאדמתם, היא סירבה להכיר בהם ורואה בהם פולשים. כך הפכה המדינה את כל הבנייה בכפרים ללא חוקית! זאת בנוסף לסירוב להעניק שירותים מוניציפאליים כגון מים, חשמל, כבישים, בתי ספר (בעזרת בג"ץ הוקמו בתי ספר אזוריים), מרפאות וכו'. לעומת זאת, שירותי הריסת בתים הם מקבלים בשפע.

  מרוב הבדואים נשללה היכולת להמשיך להתפרנס מהחקלאות המדברית, הכוללת גידולי תבואות ורעיית צאן. החרמת עדרים והחרבת גידולים הן האמצעי הנפוץ "להעמדת הבדואים במקומם".

  מסוף שנות השישים החלה הממשלה לרכז את הבדואים בעיירות, המחזיקות בשיאי האבטלה והעוני. חוששני שגם בשיאי הפשע. זהו כישלון לכל הדעות. מובן שלדעת מדינת ישראל, זאת לא סיבה להפסיק את פרויקט ריכוזם של הבדואים בעיירות. 

  אמנם בשנות השבעים אפשרה הממשלה לבדואים להגיש תביעות בעלות על אדמותיהם, אך התברר שהממשלה אינה מכירה בבעלות בדואית מסורתית על הקרקע. רק מי שרשם את אדמתו בטאבו העותומאני (מעטים עשו זאת), בעלותו על הקרקע מוכרת. המעניין בכך הוא שלפני קום המדינה רכשה התנועה הציונית אדמות מבדואים לפי השיטה המסורתית שלהם. עד היום המדינה מוכנה להסדרי קרקע ומתן פיצוי למי שמוכן להעביר את קרקעותיו לידיה.

  יש הבדל משמעותי בפירוש המילה "מלחמה" בין היהודים לבדואים. היהודים בישראל מבינים מלחמה כהתנגשות אלימה בין שני צדדים לקונפליקט. מצד הבדואים, המושג "מלחמה" רחב יותר. גירושים מהארץ, גירושים מאדמותיהם, הרס בתיהם, השמדת יבוליהם, גזל אדמותיהם, הגבלת אזורי המרעה, החרמת עדרים, מניעת מים וחשמל ומניעת שאר שירותים מוניציפאליים, בכפריהם הבלתי מוכרים והמוכרים - כולם פעולות מלחמה חד-צדדית, של ממשלה בליווי כוחות אכיפה כמו המשטרה, הצבא והסיירת הירוקה, הפוגעות ללא הרף באזרחיה חסרי המגן, שכל חטאם הוא היותם בדואים במדינת היהודים.

  מובן שכמעט לכל הפעולות האלה דאגה הממשלה לתת כיסוי חוקי, מה שעוזר לממשלה ולתומכיה להצדיק את המלחמה החד-צדדית נגד אזרחים, בטענה של אכיפת החוק.

הבעיה היא שבשיח העכשווי על הבדואים כלל לא מדווחים לנו על פעולות המלחמה שנוקטת הממשלה נגד אזרחים אלה. לא מספרים לנו שבשנים האחרונות הגיע מספר ההריסות של בתי בדואים ליותר מאלף בתים בשנה!

  לא מספרים לנו על השמדת אלפי דונם בשנה של גידולי תבואות של בדואים. לא מספרים לנו על הגבלת שטחי המרעה לאורך השנים. אומרים לנו שרוב הבדואים מוכנים לקבל את הצעות הממשלה ושרק קומץ של קיצונים מפרים את ה"אידיליה" הזאת. קוראים לזה טרנספר מרצון.

  תוכנית פראוור היא הסלמה קשה במלחמה החד-צדדית שמנהלת הממשלה נגד אזרחיה הבדואים. הצעת החוק הממשלתית להסדרת התיישבות הבדואים בנגב באה לתת כסות חוקית לעוולה.

  אינני יודע אם פרובוקטורים של המשטרה החלו באלימות בהפגנה בחורה, או שהזעם הנורא האצור בחברה הזאת, לאחר כל מה שעוללה לה מדינת ישראל במשך השנים, מגיע לנקודת הפיצוץ. אני חושש מאוד שלא לאורך זמן המלחמה נגד הבדואים תהיה חד-צדדית. חובה על כולנו לגרום להפסיק את המלחמה החד-צדדית כדי שלא תהפוך למלחמה דו-צדדית.

     

יום שני, 2 בדצמבר 2013

391 - פלישה לילית לאיזבת אל טביב


   איזבת אל טביב הוא כפר פלסטיני (מזרחית לקלקיליה), המיושב ברובו בפליטים מדובסור (שליד רעננה). 33 מבתיו קיבלו צווי הריסה. שניים נהרסו. לפני כמה חודשים קיבל בית ספרם צו הריסה. התושבים הקימו אוהל מחאה ליד בית הספר.
   ביום ראשון 24.11.2013 הציב צה"ל מחסום בכניסה לכפר למשך שעה וחצי. לאחר מכן פלשו לכפר כמה חיילים, מספר פעמים. באחת הפלישות הם ערכו חיפוש אגרסיבי באוהל המחאה. לאחר חצות נכנס כוח קטן של חיילי צה"ל לכפר והשליך רימוני גז ברחבי הכפר.
   למותר לציין שהכפר פועל בדרכים לא אלימות ולכן צה"ל לא נזקק לכוחות גדולים לפשיטותיו בכפר, שכללו מעצרים.   

יום שני, 25 בנובמבר 2013

390 - הרס בתי בדואים בנגב ומעצר


   ביום שלישי 19.11.2013 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, והרסו בתים ביישובים בדואיים בנגב.

בסוואווין, דרומית לכביש 25, הרסו בית. באל פורעה, ליד ערד, הרסו בית. בשגב שלום הרסו בית. למחרת המשיכו והרסו בית בביר הדג', ליד רביבים.

   באותו יום גם הרסו שוב את אל עראקיב. יותר מאוחר עצרו את שייח הכפר וארבעה תושבים נוספים. אחר כך שחררו את התושבים והשאירו את השייח במעצר.

390 - 21 טלאים מתו מהקור בא-זעים


 
 
  
   ב-11.9.2013 הרס צה"ל את הכפר הבדואי א-זעים, השוכן באזור E1 (אל תגידו לא ידענו 382). מאז לא מאפשר צה  "ל לתושבים לבנות את כפרם מחדש, בתקווה שיעזבו את המקום "מרצונם".
   תושבי הכפר חיים מאז ההריסה באוהלים שסיפק הצלב האדום וסובלים מקור. עד כה מתו 21 טלאים מהקור בלילות, מכיוון שצה"ל מונע מהם לבנות מחדש את דירי הצאן.
 
 

יום שני, 18 בנובמבר 2013

389 - הרס בתי בדואים בנגב


   ביום רביעי 13.11.2013 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בכוח משטרתי והרסו בתי בדואים בנגב.

בא-סייד דרומית מערבית לחורה, הרסו בית. בסעוה דרומית לחורה הרסו שני בתים. בביר אל-משאש הרסו חצר של מסגד.

389 - חיילים כרתו עצי זית ביעבד


אור ליום חמישי 14.11.2013 גילו תושבים מהכפר הפלסטיני  יעבד (מערבית לג'נין), שחיילי צה"ל כרתו 100 עצי זית השייכים לתושבי הכפר.

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

388 - כך נראית גזענות בפעולה


   בישיבת הממשלה שתתקיים במדרשת בן גוריון ביום ראשון הקרוב, 10.11.2013, תעמוד לדיון ההצעה להטיל על משרד השיכון להכין תוכנית ביצוע להקמת יישוב יהודי חדש, חירן, המתוכנן לקום על חורבות אום אל-חירן הבדואית שבנגב.

   ב-1949 גירשה מדינת ישראל את בני שבט אבו אל קיעאן מאדמותיהם (שהיו סמוך לקיבוץ שובל), והושיבה אותם סמוך לקיבוץ להב. ב-1956 העבירה המדינה את בני השבט מאזור להב למקומם הנוכחי, אום אל-חירן (ליד יער יתיר). כעת ממשלת ישראל מבקשת לגרש שוב את הבדואים, מהכפר שהיא עצמה הקימה, כדי ליישב במקומם יהודים.

יום שני, 4 בנובמבר 2013

387 - הריסות בכפר פלסטיני תל אל-חשאבה


   ביום שלישי 29.10.2013 הגיעו חיילי צה"ל לכפר הפלסטיני תל אל-חשאבה (ליד עקרבה) והרסו בית מגורים.  11 נפשות נותרו ללא קורת גג. הם הוסיפו והרסו מחסה לבעלי חיים, מחסן ושני מאגרי מים.

יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

386 - הריסות בנגב


  ביום חמישי ה-24.10.2013 חזרו נציגי הממשלה, בלוית כוח משטרה, להרוס בתי בדואים בנגב.

  בואדי אל-משאש (דרומית לרמת חובב) הרסו בית. באום מתנאן (דרומית לערערה) הרסו בית. בעירה שגב שלום הרסו בית.

  נציגי הממשלה המשיכו והרסו שוב את אל עראקיב.

  כמו כן עקרו עשרות עצי זית בדריג'ת (צפון מערב לכסיפה).

יום שני, 21 באוקטובר 2013

385 - מתנחלים מכתיבים לצבא גירוש פלסטינים מאדמותיהם


בשבת 12.10.2013 יצאו תושבים פלסטינים מקריות (בקרבת ההתנחלויות שילה ועלי) למסוק את זיתיהם. בשלב מסוים הופיעו מתנחלים בקרבת מקום. הם קראו לחיילי צה"ל, ואלה הגיעו למקום, הכריזו עליו "שטח צבאי סגור" והרחיקו את המוסקים מאדמתם.

למחרת שוב יצאו אותם חקלאים מקריות, מלווים במתנדבים בינלאומיים, למסוק את זיתיהם. שוב הופיעו מתנחלים וקראו לחיילי צה"ל למקום. החיילים הרחיקו שוב את בעלי האדמה מאדמתם. כאשר פנו החקלאים לחלקה סמוכה –  אשר יום קודם לכן החיילים אמרו להם שבה יוכלו למסוק את זיתיהם – שוב הרחיקו החיילים את המוסקים הפלסטינים מאדמתם, לדרישת המתנחלים.

ב-19.10.2013 בשלוש בלילה, פלשו מתנחלים למטעים של קריות וחיבלו ב-70 עצי זית.

יום שני, 14 באוקטובר 2013

384 - הרסות בנגב


ממשלת ישראל ממשיכה את מלחמתה באזרחיה הבדואים בנגב.

   ביום שני 7.10.2013 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, לכפר הבדואי וואדי אל נעם (ליד רמת חובב) והרסו בית של זוג לפני נישואים. הם המשיכו והרסו שוב את הכפר אל-עראקיב. למחרת באו קציני משטרה לאל-עראקיב ועצרו את שייח' הכפר. כעבור שעות מספר, בהתערבות עורך דינו, שחררו את השייח'.

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013


                                                            ממה נתניהו מפחד

                                                               מאת: עמוס  גבירץ                                                                                                                                           

בנאומו בעצרת  האו"ם, ניסה נתניהו לשפוך מים קרים על הצלחתו של נשיא איראן רוחאני, שטון דיבורו וגישתו שונים לחלוטין מאלו של  קודמו בתפקיד אחמדינג'אד. רוחאני פייסני ומציג מדיניות של דיאלוג במקום הטון המתגרה של קודמו. נראה כי  הנשיא אובמה ודעת הקהל בארה"ב ובמערב שמחים לשינוי וכי

נראה שהסנקציות המוטלות על איראן עשו את שלהן. האיראנים שכלכלתם נפגעה העלו  בבחירות האחרונות  את רוחאני שהציג מדיניות מתונה מזאת של אחמדינג'אד. בנסיבות אלה  נשאלת השאלה אם איראן רק תנסה להטעות את העולם במתק שפתיים, או תיאלץ לוותר על פרויקט הנשק הגרעיני שלה, שהוא כל כך מהותי לה.

הסנקציות שהוטלו על עירק לא שינו את השלטון שם. הן פגעו בעיקר בעם ולא בשכבה השלטת. נראה כי באיראן, בה לעם השפעה רבה יותר מאשר בעירק, הסנקציות משפיעות. איננו יודעים כמובן עד כמה ישפיעו סנקציות אלה בסופו של דבר. לעומת זאת אנו יודעים שהפלישה האמריקאית השנייה לעירק הפילה את שלטון האימים של סדאם חוסיין וכי המצב בעירק לאומת זאת רק הורע. נראה גם שההתערבות של ארה"ב באזור הזיקה יותר ממה שהועילה.  ארה"ב הצליחה בכיבוש אך נכשלה בהשגת מטרותיה.

בסוריה מתנהלת מלחמת אזרחים נוראית. המערב וארה"ב בעיקר , אינו מתערב מפחד התגובה הרוסית-סינית. מתקפת הנשק הכימי המיוחסת למשטרו של אסד, העלתה את הדרישה לתגובה צבאית אמריקאית. אובמה נראה כמהסס. אצלנו כמעט כולם תקפוהו על כך. והנה דווקא ההימנעות מהפעלת הכוח המהירה, הביאה את הרוסים להעלות את הצעתם לפרק את סוריה מהנשק הכימי שלה. איננו יודעים מה יקרה בעתיד, אבל נראה שמדיניות האיפוק של אובמה הצליחה!

אובמה מנסה שוב  לשתף פעולה עם רוסיה ועם סין במאמצים למנוע מאיראן נשק גרעיני. פעולה צבאית נגד פרויקט הגרעין של איראן תגרום להתנגדות חריפה של רוסיה וסין, אבל  הן אינן מתנגדות לסנקציות על איראן. מה שמעלה את הסיכוי שמדיניות הסנקציות תצליח יותר מתקיפה צבאית. כאשר ארה"ב לא מאיימת על השפעתן של רוסיה וסין במדינות אלה, אלא בוחרת במאבק בנשק להשמדה המונית, אפשר לקבל את תמיכתן.

אם כך, מדוע נתניהו ובעקבותיו כמעט כל הדוברים הישראלים מתנגדים כל כך למדיניות הזאת?

ביוזמת ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים, הוקמה תנועה בינלאומית הדורשת להטיל על ישראל סנקציות, עד שזו תחדל מהכיבוש ותאפשר להקים מדינה פלסטינית. בשונה מעירק ובדומה לאיראן, אצלנו יש משטר דמוקרטי. כאן יחייבו סנקציות את האזרחים הישראלים להחליט אם התפשטותה הטריטוריאלית של ישראל חשובה להם יותר מרווחתם ומיכולת הקיום שלהם ונתניהו או מי שיבוא אחריו יאלץ להכריע בין התפשטות טריטוריאלית לבין קיום. סנקציות עזרו גם להכריע את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

אבו מאזן הבין שאין לפלסטינים שום יכולת צבאית לעמוד נגד הכיבוש. לכן הוא מחפש דרכי מאבק עממיות ולא אלימות להיאבק בכיבוש. כל עוד הוא יצליח לשמור את רף האלימות הפלסטינית נמוך, יש סיכוי שהתנועה העולמית למען הטלת סנקציות על ישראל תתחזק ותשפיע. סנונית ראשונה ראינו בהחלטת האיחוד האירופי להוציא את המפעלים הישראלים בשטחים הכבושים מההסכמים שלהם עם ישראל.

אחת ההצלחות הגדולות של נתניהו הייתה הסטת הדיון מסרבנות השלום שלו, למפעל הגרעין של אירן. עכשיו הוא חושש שהצלחה בסיכול מפעל הגרעין האירני, בדרך של סנקציות ושיתוף בינלאומי, תפנה את אותם אמצעים למלחמה בסרבנות השלום שלו. במקרה כזה, שום תקציב ביטחון מנופח לא יועיל, אולי רק יזיק.  

 

 

 

יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

383 - הרס בית בדואי בנגב


ביום רביעי 2.10.2013 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בכוח משטרתי לכפר וואדי אל נעם, דרומית לבאר שבע, והרסו בית. שמונה נפשות נותרו ללא קורת גג.

383 - צה"ל שוב הרס את חאלת אל-מכחול


ביום חמישי 3.10.2013 בשתיים בלילה הגיע כוח צה"ל לכפר הפלסטיני ההרוס, חאלת אל-מכחול. החיילים פירקו את כל האוהלים, חמישה במספר. לאחר מכן הם שרפו את האוהלים בעזרת חבילות חציר של הכפריים, שהבעירו לשם כך. שוב נותרו תושבי הכפר ועדריהם ללא קורת גג.

יום שני, 30 בספטמבר 2013

הסכמי אוסלו - התרמית הגדולה

מאת עמוס גבירץ בתוך האופוריה שעוררו הסכמי אוסלו, הבחנו בסימנים מדאיגים. רבין התנגד ליוזמת חקיקה שתעודד מתנחלים לחזור לישראל. שמענו על סלילת הכבישים העוקפים להתנחלויות. שמענו על הריסות בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, על הפקעת אדמות ואפילו על מעשי גירוש. לא שמענו על הפסקת מדיניות ההטבות להתנחלויות, שעליה הכריזה ממשלת בגין. כל אלה נגדו את התחושה שפשטה בציבור, שאנו צועדים לעבר השלום. ב-1997 הקמנו את הוועד נגד הריסת בתים, לאחר שנודע לנו על כ-700 צווי הריסה של בתי פלסטינים בשטחים הכבושים. מהר מאוד התוודענו להפקעות האדמה הנרחבות. ראש הממשלה ברק מינה את מנהיג המפד"ל דאז יצחק לוי לשר הבינוי והשיכון. זה קבע שיאי בנייה בהתנחלויות בחסות המשא ומתן לשלום. זמן קצר לאחר פינוי המאחז הלא חוקי, חוות מעון, גירש צה"ל כ-750 פלסטינים מ-12 כפרי מערות באותו אזור. כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, יכולנו להבין מדוע. הרי בשבע שנות אוסלו (1993-2000) הרסה ישראל 1,000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, ביצעה שני מעשי גירוש גדולים ולפי אחת ההערכות, הפקיעה 160,000 דונם אדמות מפלסטינים. נוסף על כך, מספר המתנחלים, בגדה המערבית, גדל מ-110,000 ב-1993 ל-204,000 בשנת 2000. במילים אחרות, ישראל, במקום לעשות צעדים לסיום הכיבוש, ניצלה את הסכמי אוסלו להעמקת הכיבוש! המסקנה שלי הייתה: לעולם אל תתייחס להצהרות השלום של ממשלת ישראל, תמיד תראה מה היא עושה בשטח. אם נחזור ל-1967, נראה שבנובמבר אותה שנה יזם השר יגאל אלון את מחיקת הקו הירוק, המסמן את גבולות הפסקת האש מ-1949, בין ישראל לשטחים הכבושים. ראינו אז את הקמת ההתנחלויות הראשונות. במילים אחרות, מבלי להכריז על כך, ממשלת ישראל התחילה מדיניות של התפשטות טריטוריאלית. אחר כך באה סרבנות השלום של גולדה, דיין וגלילי, שסירבו להיענות לגישושי השלום של נשיא מצרים דאז, סאדאת. זה היה במסגרת המהלך של סאדאת לשינוי אוריינטציה – על רקע המלחמה הקרה – מסובייטית לאמריקאית. רק אחרי נוראות מלחמת יום כיפור ותחת איום אמריקאי שאם ישראל לא תצא מסיני (בהסכם שלום), ייפגעו היחסים בין שתי המדינות, הסכים ראש הממשלה בגין לצאת מסיני בהסכם שלום עם מצרים. ראינו שרבין הגיע לסף הסכם שלום עם סוריה וכך גם ברק, אבל בשני המקרים לא נחתם הסכם שלום. סוריה תמכה בארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. בתמורה לחצו האמריקאים על ישראל להיכנס למשא ומתן עם סוריה. אני מעריך שאם סוריה היתה משנה אוריינטציה מרוסית לאמריקאית, היינו עומדים בפני לחץ אמריקאי אפקטיבי לצאת מהגולן בהסכם שלום. לפלסטינים אין יכולת לשרת את האינטרס האמריקאי באופן משמעותי, לכן אנו רואים תהליכי שלום ומשא ומתן לשלום, אבל לא שלום. על רקע כל הדברים האלה ובתוספת גילוייו של רון פונדק במאמרו "אין לנו דרך אחרת", שהתפרסם במוסף "הארץ" (13.9.2013), "רבין ופרס השאירו את החזון והכיוון שאליו מוביל המשא ומתן למשהו עמום, תוך כדי הבהרה שבכל מקרה לא מדובר בפתרון של שתי מדינות". אני מגיע למסקנה שכל העניין של אוסלו היתה תרמית מוצלחת של ממשלת ישראל. הם הטעו אותנו, אזרחי ישראל. הם הטעו את שאר העולם. בסך הכול הם קיבלו תוספת זמן להעמקת הכיבוש מבלי לעמוד בלחץ תומכי ישראל המתנגדים למדיניות, הלא מוצהרת, של הרחבת הטריטוריה.

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

382 - הריסת כפר בדואי באזור E1

ישראל מנסה לפנות את הבדואים החיים באזור E1 במטרה להקים התנחלויות שיחברו בין ההתנחלות מעלה אדומים לירושלים. ביום רביעי 11.9.2013 הגיע כוח מג"ב והרס את כל המבנים בכפר הבדואי א-זעים, השוכן מזרחית לירושלים (באמצע אזור E1). אלה כללו 8 מבני מגורים, 5 מחסות לבעלי חיים, 2 מחסנים ו-3מטבחים. 41 בני אדם נותרו ללא קורת גג ורכושם נהרס. נותרו שני מבנים שבהם עתידה להתקיים חתונה בקרוב. ההורסים הבטיחו שלאחריה יהרסו גם אותם.

יום שני, 23 בספטמבר 2013

381 - שולחים חיילים לבצע פשע מלחמה

צה"ל נשלח לגרש את תושבי הכפר ח'אלת מכחול שבבקעת הירדן הכבושה. הכפר התקיים במקום הרבה לפני הכיבוש ב-1967, אז הרסוהו בפעם הראשונה. השאלה היא איך שולחים חיילים לבצע פשע מלחמה, מבלי שיבינו שזה מה שהם נדרשים לעשות?! יוצרים כסות "חוקית". כנראה שהיועצים המשפטיים של צה"ל קבעו שאסור לגרש פיזית, ולכן הצבא משתמש בחוק בצורה שרק בית משפט ישראלי מוכן לקבל, כדי ליצור מצב אשר יאפשר את הגירוש. בהתחלה הכריזו על האזור כשטח צבאי. אחר-כך החלו לתת אישורי שהייה שנתיים. בשלב מסוים חדלו לתת אישורי שהייה. את ועדות התכנון והבנייה של הפלסטינים ביטלו, והעבירו את סמכויותיהן לידי צה"ל. משלב זה צה"ל לא אישר תוכניות מתאר ובנייה, מה שחייב בנייה "לא חוקית". בשלב הבא לא היתה עוד בעיה להוציא צווי הריסה. אז הרסו את הכפר מספר פעמים במשך השנים. ב-16.9.2013 הרסו את כל המאהלים והסככות של הכפר ואסרו על התושבים להקים אוהלים או מבנים כל שהם. בטוענה של "שטח צבאי סגור", הצבא גם החרים משאיות שהביאו סיוע הומאניטארי לתושבים וגם מנע מארגוני סיוע בינלאומיים כמו הצלב האדום להיכנס לשטח. התושבים הפלסטינים כולל נשים וילדים נמצאים תחת השמש הקופחת מזה מספר ימים ללא כל עזרה וללא קורת גג. צה"ל מבקש לאלץ את התושבים לעזוב את המקום על מנת ליישם תוכנית לגרש את הפלסטינים מהבקעה. "טרנספר מרצון"...

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

הסכמי אוסלו - התרמית הגדולה

מאמרו החשוב של רון פונדק "אין לנו דרך אחרת" (פורסם ב"מוסף הארץ", 13.9.2013), חושף עובדה מדהימה, האמורה לשנות את כל היחס להסכמי אוסלו. מהסכמים לקראת שלום לתרמית הכי מוצלחת של ישראל בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני! אני מצטט: "בפועל, רבין ופרס השאירו את החזון והכיוון שאליו מוביל המשא ומתן למשהו עמום, תוך כדי הבהרה שבכל מקרה לא מדובר בפתרון של שתי מדינות." דברים אלה הופכים את כל ההערכה להסכמי אוסלו, מהסכמים שנועדו לקדם אותנו לקראת שלום, למעשה הטעייה כלפינו וכלפי העולם, כאילו חותרים לשלום, בזמן שבעצם התכוונו להמשיך ולהעמיק את הכיבוש. ההטעיה היתה כל כך מוצלחת, שרבין שילם עליה בחייו! הבה נסתכל על העובדות בשטח. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו היו 110,000 מתנחלים בגדה המערבית ללא ירושלים המזרחית. כעבור 7 שנים כאשר פרצה האינתיפאדה, היו 204,000 מתנחלים (היום כבר 330,000). בשבע השנים האמורות הרסה ישראל 1000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים ולפי אחת ההערכות הפקיע 160,000 דונם מאדמותיהם. בשבע שנות אוסלו התבצעו שני גירושי פלסטינים ממקומותיהם. כאשר מסתכלים על המפה ופעילות צה"ל בשטח, אנחנו רואים שישראל פועלת לסיפוח אזורי C תוך השארת בנטוסטאנים פלסטינים באזורי A ו-B. ההטעיה כל כך הצליחה, שעד היום האירופאים מממנים את הבנטוסטאנים האלה, תוך שחרור ישראל מחובותיה כלפי האוכלוסייה הנכבשת. אנחנו רואים מאמצים בלתי פוסקים של צה"ל לגרש אוכלוסיות פלסטיניות מאזורי C לאזורי A ו-B. כך בדרום הר חברון, בבקעת הירדן, באזור E-1 ובמקומות נוספים. כל זה בשביל להגיע לסיפוח עם מינימום פלסטינים בשטחים שיסופחו. נשאלת השאלה הכואבת, מדוע אנשי שלום כמו רון פונדק וחבריו נתנו יד לתרמית הזאת? האם בתמימותם לא הבינו לאן הולכים הדברים? ומדוע נפלה ההנהגה הפלסטינית בפח? איך קרה שתמורת אוטונומיה מוגבלת בשטח ובסמכויות הסכימו להשתתף בהבטחת ישראל ומפעל הכיבוש שלה? עמוס גבירץ

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

380 - הרס בתים וכפרים בנגב

ממשלת ישראל ממשיכה את מלחמתה באזרחיה הבדואים בנגב. ביום שלישי ה-17.9.2013 הגיעו לישובים בדואים בנגב נציגי ממשלה, מלווים בכוח משטרתי, והרסו בתים. באל-פורעה, דרומית לערד, הרסו בית של זוג לפני נישואיו. באל-זערורה, ליד כסייפה, הרסו בית כנ"ל. הם שוב הרסו את הכפר עתיר, ליד חורה, והחרימו טרקטור ומיכל מים. הם המשיכו והרסו שוב את אל-עראקיב.

יום שני, 16 בספטמבר 2013

379 - בית משפט אסר בניה באל-עראקיב

בתחילת שנות החמישים פינה הממשל הצבאי את הבדואים מאזור אל-עראקיב בטענה שהצבא צריך לערוך אימונים באזור ושמפנים אותם לביטחונם. בתום האימונים, כך נאמר להם, יוכלו לחזור. לחזור לא הרשו, אבל חוקקו את חוק רכישת מקרקעין (1953), שבעזרתו העבירה המדינה את האדמות המפונות לרשותה. אחרי עשרות שנים שבהן לא נעשה דבר באדמות, במקום להחזיר את האדמות לנגזלים, החלה המדינה, בעזרת קק"ל, לייער את האזור על מנת להוכיח שימוש בשטח. כאשר הגיעו הנטיעות לקרבת הכפר אל-עראקיב (תושביו חזרו אליו כמה שנים קודם לכן), החלה המדינה להרסו כליל, במטרה לסלק את תושביו (בעלי הקרקע) מהמקום, כך שתוכל להשלים את הנטיעות. יותר מחמישים פעם הרסה מדינת ישראל את הכפר, אך לא הצליחה להזיז את בעלי הקרקע מאדמתם. כעת, בעזרת בית המשפט, מנסה המדינה לסלקם מהמקום. ביום חמישי 12.9.2013 הצליחה המדינה, בערעור שהגישה על החלטת בית משפט השלום שלא להרחיק את אנשי הכפר מכפרם, לקבל החלטת בית משפט מחוזי האוסר על התושבים לבנות את מבניהם על אדמתם. זאת טרם הוכרעה בבית המשפט שאלת בעלותם על הקרקע.

יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

378 - מתנחל פצע פלסטיני

ביום ראשון ה-1.9.2013 חזר פלסטיני מהכפר יאסוף (בין ההתנחלויות אריאל לכפר תפוח), מעבודתו בישראל. לאחר שירד מהאוטובוס בדרכו לכפרו הכה אותו מתנחל בקת אקדחו, ושבר את אפו. הוא איבד הכרה ונלקח לבית חולים. לאחר שהכרתו חזרה אליו סיפר מה קרה.

יום שני, 2 בספטמבר 2013

377 - הרס בתי בדואים בנגב

ביום שני ה- 26 באוגוסט 2013, באו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, לישובים בדואים בנגב והרסו בית בקאסר א-סר, ליד כביש 25; בית בעירה תל-שבע; ושוב הרסו את אל-עראקיב. לאחר מכן עצרו ארבעה תושבים. בית המשפט שיחרר אותם בתנאי שלא יחזרו לכפר והם ישבו מול משטרת רהט כאות מחאה. ביום שישי ה-30 באוגוסט ביטל בית המשפט את ההרחקה.

377 - הרס בתי בדואים בבקעת הירדן

ביום שלישי ה-20 באוגוסט 2013, הרס צה"ל בתי בדואים בבקעת הירדן. בבסליה, שכונת מגורים של חומסה הנמצאת ליד מחסום אל חמרה, הרס הצבא שני בתי מגורים, אשר אחד מהם נבנה לפני 1967, ודיר צאן. בג'יפטליק נהרסו בית מגורים ושני דירי צאן.

יום שני, 26 באוגוסט 2013

376 - הרס בתי בדואים בנגב

ביום רביעי ה-21.8.2013 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי לישובים בדואים בנגב והרסו בתים. בית אחד בסוואוין, דרומית מערבית לשגב שלום; בית אחד בעיירה ערערה בנגב; ושוב הרסו את אל-עראקיב.

376 - הרס בתי בדואים ליד ביר נבאלה

ביום שני ה-19.8.2013 הרס צה"ל את כל בתי הקהילה הבדואית משבט כעבנה, אשר חיים ליד ביר נבאלה, באזור ירושלים הכבושה. 39 נפשות נותרו ללא קורת גג.

יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

375 - הרס בתי בדואים בנגב

ביום רביעי ה-14.8.2013 הגיעו נציגי ממשלה, מלווים בכוחות משטרה, לישובים בדואים בנגב והרסו בתים. בעיירה כסייפה הרסו 3 בתי מגורים ומבנה עסקי; בכפר אום-בתין הרסו בית מגורים. למחרת הרסו 2 בתי מגורים בכפר אבו-קרינאת; הם הוסיפו והרסו שוב את אל-עראקיב.

375 - הצמאת הפלסטינים בדרום הר חברון

משטרת ש"י החרימה שוב משאיות מים של פלסטינים בדרום הר חברון. ביום רביעי ה-14.8.2013 החרימו משאית אחת, ובשישי בלילה החרימו משאית נוספת. סך הכול הוחרמו 10 משאיות מים בשבועות האחרונים. בנוסף דרשו המינהל האזרחי, צה"ל והמשטרה שמילוי המים יתבצע רק בין 09.00 ל-15.00 ואימו שאחרת יחרימו משאיות מים, ויסגרו את נקודת המילוי. עד כה מתבצע מילוי המים 24 שעות ביממה כדי לספק את הצרכים באזור. לפי הדרישות החדשות יש חשש שעשרות אלפים יסבלו מצמא. כל החרמה גוררת הוצאה של אלפי שקלים על קנסות, הפקדה לפני משפט, גרירת המשאית ואחסנתה. בכניסה לאזור התעשייה של קורית ארבע פועלת נקודת מים, בה מוכרים מתנחלים מים למובילים פלסטינים בכמעט פי 3 מהמחיר הרגיל. שם אין מגבלות...

יום שישי, 16 באוגוסט 2013

כמעט שלום תמורת אירן

לפני כמה שנים שוחחתי עם פעיל פלסטיני מהפתח. שאלתי אותו מדוע הם עושים עניין כל כך גדול מהאסירים שלהם בכלא הישראלי? הוספתי ואמרתי: אינני שומע את דרישתכם להפסיק את גזל האדמות (יותר מ-50% מאדמות הגדה המערבית בידיים ישראליות), את הרס הבתים והגירושים? הוספתי שגנדהי, אשר הנהיג את מאבקה של הודו לעצמאות, קרא לתומכיו למלא את בתי הכלא של הבריטים. תשובתו היתה, שכל פעם שהפלסטינים מעלים את דרישותיהם בתחומים שציינתי, הישראלים מסרבים לדון אתם על כך. נותר להם לדון רק בעניין האסירים. נזכרתי בשיחה הזאת לאור תנופת הבנייה שהחלה בה ממשלת נתניהו, בתגובה לפתיחת "המו"מ לשלום". זה גם מבהיר את סרבנות המו"מ של הפלסטינים. הרי כל פעם שפותחים במו"מ, מנצלת ישראל את העניין כדי להעמיק את הכיבוש, במקום לסיימו. לפלסטינים נמאס להשתתף במשחק השקרי הזה. לכן נשאלת השאלה, איזה איום או הבטחה נתן להם קרי, בתמורה להשתתפותם בהצגת המו"מ החדשה. כנראה שהעסקה "אירן תמורת שלום", היא ההבטחה שנתנו האמריקאים להנהגה הפלסטינית. בהבדל מההבטחות שניתנו למדינות ערב לפני המתקפה על עירק, והופרו לאחר הניצחון, הפעם ההבטחה שהצלחת המשא ומתן היא תנאי לעצם התקיפה. זה מעמיד את ממשלת נתניהו בבעיה קשה, ויתור על הכיבוש, תמורת תקיפה אמריקאית-ישראלית משותפת כנגד פרויקט הגרעין האירני, בגיבוי שקט של מדינות ערב. כפי שאני מכיר את ממשלת נתניהו היא תנסה להגיע לכמעט הסכם במו"מ עם הפלסטינים תמורת התקיפה. אחר כך כבר תהיה "סרבנות" פלסטינית שתוצג כסיבה לכישלון. הרי היינו בסיפור הזה עם ממשלת ברק. מי זוכר ששר הבינוי והשיכון היה אז מנהיג המפד"ל, יצחק לוי, האיש שקבע שיאי בנייה בהתנחלויות בזמן תהליך השלום... עמוס גבירץ

יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

374 - המשטרה החרימה מיכליות מים בדרום הר חברון

משטרת ש"י החלה ביזמה להצמיא את תושבי דרום הר חברון. ביום שלישי ה- 6.8.2013 ראו פעילי זכויות אדם ישראלים שתי משאיות להובלת מים, של פלסטינים, שחנו במגרש החניה של משטרת קריית ארבע. הן הוחרמו ע"י משטרת קריית ארבע. לאחר מכן ראו הפעילים עוד מיכלית שהוחרמה באותו היום. בשבת ה-10.8.2013 רדפה ניידת משטרה אחרי מיכלית מים ועצרה אותה. קצין המשטרה ביקש לראות את פנקס הקבלות. הוא קרע את הקבלות והודיע לנהג שלמחרת יבואו ויחרימו את כל המיכליות.

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

373 - הצתת עצי זית בחברון

לפני יותר משנה שתלו מתנחלים מתל רומידה, שבחברון, גינה בתוך אדמתו של שכנם הפלסטיני, האני אבו-הייקל, בסמוך לבסיס צה"ל הנמצא בשכנות לאדמתו. הגינה נמצאת בדיון משפטי. לאבו-הייקל יש 50 עצי זית באדמתו. ביום ראשון ה-28.7.2013 הציתו מתנחלים, שכנראה הגיעו מתל רומידה, את עצי הזית. כל העצים נפגעו מהאש, ו- 3 נשרפו כליל. הגינה לא נפגעה מן האש. צה"ל חסם את הדרך למקום, אך מתנדבים בינלאומיים הגיעו למקום בדרך עוקפת ועזרו לכבות את האש. זוהי הפעם השמינית שחלקת הזיתים מוצתת. בעקבות השריפה הוגשה תלונה למשטרה, אשר טוענת כי מדובר בשריפה מקרית.

יום שישי, 2 באוגוסט 2013

                          חלומות בהקיץ
                                               מאת: עמוס גבירץ
   בעוונותיי יש לי משקל עודף שעלי להוריד למען הבריאות. כמו רבים אחרים קשה לי לעשות זאת רק בעזרת דיאטה. זה מחייב צעדות ארוכות ומשמימות. את רוב הצעדות אני עושה על הליכון חשמלי, אשר בהבדל מן הצעידה בחוץ, מאפשר לך לעצום את העיניים בזמן הצעדה. זה מאפשר לדמיון לפעול ביתר שאת כאשר אין מראות המסיחים את הדעת.
    הפעם דמיינתי אפשרות מוזרה: תיארתי לעצמי אפשרות שמחר בבוקר, כאשר נתעורר, נמצא שלא 200,000 בדואים חיים בעיירות וכפרים לא מוכרים בנגב, אלא יהודים. כאן הדמיון התחיל להשתגע.  חשבתי על השערורייה שתקום סביב תנאי חייהם. חשבתי על התחרות בין אמצעי התקשורת על תיאור חיי העוני והעליבות בהם חיים בני אדם במדינת ישראל. איך מתגוררים בני אדם בפחונים עלובים, כאשר בשמש הקיצית מגיעים לחום בלתי נסבל בתוך הבית, והאלטרנטיבה היא יציאה לשמש המדברית הקופחת. חשבתי על הקור המקפיא בלילות החורף המדבריים.
   חשבתי על הספקת המים המובאים ממרחקים במיכליות נגררות ע"י טרקטור. איזו היגיינה אתה יכול לקיים במדבר כאשר אין לך מים זורמים, והמים במיכל אינם עומדים בסטנדרטים של משרד הבריאות. והרי מייד יחוברו כל הכפרים למים זורמים, דבר שיעלה באופן דרמטי את רמת ההיגיינה ויוריד בהתאם את רמת התחלואה.
   וחשבתי איך תוך 3-4 שנים תרד הצפיפות בבית החולים סורוקה, ותעלה באוניברסיטת באר-שבע הסמוכה.
   חשבתי על השערורייה שתקום סביב האיסור החל על חברת החשמל לספק חשמל לכפרים הלא מוכרים. הרי זה מייד ישתנה וחברת החשמל תצטווה למהר ולספק חשמל לכולם!
   בהקשר הזה, איזו מהומה יקימו הארגונים לאיכות הסביבה על כך שחברת החשמל הקימה בשנות ה-80 מפעל ליצור חשמל במרכזו של כפר. כפר זה כמובן אינו זוכה ליהנות מן החשמל, אך סובל ממחלות הנובעות מקרינת קווי המתח הגבוה ומהזיהום. מייד יוגשו תביעות פיצויים במיליוני שקלים נגד חברת החשמל והמדינה, על הזלזול הנפשע בבריאותם של התושבים. כולם יעסקו בשאלה איך ניתנו אישורים למפעל נפשע שכזה.  
   וחשבתי איך עמותת רגבים תתחיל ביוזמות לשינוי בתכנית מטרופולין באר-שבע כדי להכיר בכל הכפרים הלא מוכרים בנגב; איך הם יפתחו ביוזמה להעניק לאזור הסייג מעמד של איזור העדפה עליונה. ואיך ח"כי הימין יעמדו בראש יוזמות חקיקה להשבת אדמותיהם הגזולות של תושבי הנגב, ולשיפור חייהם, שקופחו בצורה כה חמורה.
   וחשבתי איך המשטרה תפסיק לאבטח הריסת בתים והשמדת יבולים, ותעביר את שוטריה לעיסוק למענו הם התנדבו למשטרה: הלחימה בפשע. ואיך תוך שנים ספורות תרד רמת הפשיעה בנגב.
   חשבתי על המהומה שתתחולל סביב רמת בתי הספר שמקיים משרד החינוך בכפרים והעיירות האמורים.
   חשבתי איך במקום חקיקה המיועדת לרכז את האוכלוסייה האמורה בעיירות, תבוא חקיקה לעידוד הישיבה בכפרים.
   וחשבתי איך תוך מספר שנים, במקום לנטוע יערות, יוריק הנגב מחקלאות ומגידולים ליד הבתים.
   דמיינתי ודמיינתי. מזמן לא עבר הזמן כל כך מהר בצעדה...
   התעוררתי למציאות.

יום שני, 29 ביולי 2013

372 - דוגמה לפגיעה קודמת בזיתים של עווארתה


   הפעם אני מביא את דבריו של דוד ניר שנכתבו בתגובה לאל תגידו לא ידענו 371.

   הייתי ב 2005-7 מספר פעמים במסיק/אבטחת חריש סמוך לעווארתה (במסגרת פעילות ה"רבנים לזכויות אדם") זכורני שהגזלנים (מתנחלים מאיתמר) הציתו כ- 2000 מהעצים של עווארתה שנותרו מאחרי גדר הגזל ההיקפית. זה היה ממש לפני המסיק ב 2006 - לזיכרוני. "אפשרו" להם להיכנס לשטחם ליום יומיים במסגרת המסיק (להם : כלומר רק לזקנים או ילדים - לא לבעלי כושר עבודה). כשנכנסו לשטח עדיין לא שיערו עד כמה כלתה השריפה. לאחר כמחצית השעה/שעה יצאו מהשטח בידיים ריקות או עם שקית קטנה של זיתים חרוכים שאספו לזיכרון. זוכר אותם שבים לכפר, כפופים ודוממים, צועדים ברגל באיטיות                        
                                                                                                                         דוד ניר

יום חמישי, 25 ביולי 2013

                                    ריכוז הבדואים
                                       מאת: עמוס גבירץ
  כדי להבין את מטרתה של הצעת החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב – שהגישה הממשלה לכנסת (עברה בקריאה ראשונה) – צריך לבחון את ההיסטוריה של יחס המדינה לבדואים מאז קום המדינה ועד ימינו.
   בשנות החמישים, לאחר תום מלחמת העצמאות, הוטל על הבדואים הממשל הצבאי שנמשך עד 1966, כמו על שאר האוכלוסייה הערבית שנותרה בארץ. כמו כן, המשיכה המדינה לגרש בדואים (עד 1959), ואת הנותרים ריכזה לאזור הסייג (צפון מזרח הנגב). בתקופה זו גזלה המדינה את מרבית אדמות הבדואים בנגב. לפני קום המדינה, הבדואים עיבדו כ-2,000,000 דונם וגרו ורעו בכל מרחבי הנגב. במפקד שנערך ב-1960, נמצא שנותרו 11,000 בדואים בנגב. היום מספרם כ-200,000.
   יתר על כן, המדינה לא הכירה בכפרי הבדואים שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה. גם לכפרים שהיא יצרה, כאשר העבירה שבטים מאדמותיהם לאזור הסייג, לא יצרה בסיס חוקי וסירבה להכיר בהם. בעצם המדינה רואה בבדואים פולשים למרות שהיא עצמה עקרה אותם מאדמותיהם (תוך גזילת אדמותיהם) והושיבה אותם באזור הסייג!
   בסוף שנות השישים, לאחר תום הממשל הצבאי, החלה מדיניות חדשה: ריכוז הבדואים לעיירות. במשך השנים הוקמו 7 עיירות, אליהן הצליחה המדינה לרכז כחצי מאוכלוסיית הבדואים בנגב.
   גם השלום עם מצרים נוצל לגזל אדמות נרחב מהבדואים ולעקירה וריכוזם לעיירות. נזכיר את המקרה של תל-מלחתה. בתואנה של צורך להעביר בסיסי צבא מסיני לנגב, פינתה המדינה (בהתבסס על חקיקה) כ-5000 בדואים מתל-מלחתה (רובם לערערה בנגב ולכסיפה). שם הפקיעה כ-80,000 דונם, והקימה את בסיס חיל האוויר "נבטים".
   חשוב להזכיר שבשנות השבעים המוקדמות, פתחה המדינה בפני הבדואים את האפשרות לרשום את תביעות הבעלות שלהם על אדמותיהם. ואכן, כ-3200 בדואים ניצלו את האפשרות והגישו תביעות בעלות על אדמותיהם – כ-1,500,000 דונם. המדינה הורידה את התביעות לכ-1,000,000 דונם, כי סירבה להתייחס לתביעות בעלות על אדמות מרעה. וראה זה פלא: כמעט תמיד כאשר העניין מובא בפני בית משפט מפסידים הבדואים במשפט! מסתבר שמדינת ישראל יצרה מצב חוקי בו רק בעלות שנרשמה בטאבו העותומאני מוכרת. היום נותרו תביעות בעלות על כ-600,000 דונם. רוב הבדואים נמנעו מרישום אדמותיהם בטאבו העותומאני. הם המשיכו בשיטת הבעלות המסורתית שלהם. היישובים היהודיים שהוקמו בנגב לפני קום המדינה, הוקמו על אדמות שנרכשו מבדואים לפי אותה שיטה מסורתית. כלומר: האדמות שנרכשו מבדואים לא היו רשומות בטאבו. הבעיה שבתי משפט מחליטים לפי חוקי הגזלן ולא לפי הצדק.
   כדי לעודד את הבדואים שנותרו בכפרים לעבור לעיירות, שוללים הכרה מהכפרים, מונעים שירותים מוניציפאליים כמו מים זורמים, חשמל, כבישים, פינוי אשפה וכו'. בנוסף הורסים בתים משמידים גידולי תבואות ומחרימים עדרי צאן.
   כל האמצעים האלה לא עזרו, תהליך המעבר של בדואים לעיירות נעצר. אז התחילו לחפש דרכים חדשות. זכור לי שממשלת שרון יצאה בהחלטה להשקיע מיליארדי שקלים בפיתוח הנגב. אני חושש שהדבר היחיד שיצא מאותה החלטה, הוא הכוח המשטרתי המיוחד לאכיפת החוק במגזר הבדואי (מפא"ת - מנהלת פיקוח ואכיפת תכנון ובניה). ואכן אנחנו רואים  עלייה חדה בהרס בתי הבדואים בנגב. רק ב-2011 הרסה המדינה יותר מ-1000 בתי בדואים בנגב! חשוב לציין שברוב המכריע של מקרי הריסת הבתים, אין למשפחות אלטרנטיבה והן נאלצות לבנות את ביתן מחדש באותו מקום. בעזרת אמצעי האכיפה שהחוק החדש מציע, חוששתני שנראה מציאות חמורה עוד יותר. משפחות יוכרחו לעזוב את אדמותיהן מבלי שתהיה להן אלטרנטיבה. אם לא יעזבו יהיו צפויים לעונשי מאסר!  כמו בעבר רבים מהם יועברו לאדמות שנגזלו מבדואים אחרים, דבר שיגרום לקונפליקטים קשים בין בעלי האדמות לאלה שהוכרחו לעבור לאדמותיהם.
   ממשלת אולמרט הקימה את ועדת גולדברג לבחינת התיישבות הבדואים בנגב. הבדואים וארגוני זכויות האדם ביקרו קשות את מסקנות הוועדה. מתברר שגם לימין היתה ביקורת. לכן ממשלת נתניהו הקודמת מינתה את פראוור להכין תכנית "יישום" לדו"ח גולדברג. התוצאה היתה החמרה קשה נגד הבדואים בתכנית פראוור. כתוצאה מהביקורת שהוטחה בתכנית פראוור הוחלט להטיל על השר בני בגין לבצע תהליך שימוע, ולהציע תיקונים לתכנית פראוור. גם תיקוניו לא שינו את העובדה שהתכנית באה לתת אמצעים חוקיים כדי להתגבר על המעצור בתהליך העברת הבדואים משארית אדמותיהם לעיירות.
   במילים פשוטות, אנחנו רואים תהליך היסטורי שהחל בגירוש, והמשיך בגזל אדמות, תוך ריכוז הנשארים למינימום טריטוריה אפשרית. היום יושבים הבדואים על כ-350,000 דונם. אם התוכנית תצליח יישבו על כ-230,000 דונם. זאת המטרה. כל הדיבורים על שיפור חיי הבדואים הם בסך הכל מסך עשן להסתרת המטרה האמיתית. 

יום שני, 22 ביולי 2013

371 - אל עראקיב נהרס בפעם ה-50

   ביום רביעי ה-17.7.2013 באו נציגי הממשלה מלווים בכוח משטרתי והרסו בפעם ה-50 את הכפר הבדואי אל עראקיב.

371 - מתנחלים מאיתמר כרתו עצי זית של עווארתה

   תושבי עווארתה הפלסטינים סובלים רבות מנחת זרועם של מתנחלים מאיתמר. הם אינם יכולים להתקרב לאדמותיהם הסמוכות להתנחלות ללא תיאום עם הצבא
   ביום רביעי ה-10.7.2013 הודיע המנהל האזרחי למועצת עווארתה, שמתנחלים כרתו יותר מ-1000 עצי זית, הנמצאים בתוך גדר הישוב איתמר, אך שייכים ל- 22 מתושבי עווארתה  לאחר מכן נודע לתושבים שעוד 1200, עצי זית בבעלות תושבים מעווארתה נכרתו  מדרום להתנחלות.

יום שני, 15 ביולי 2013

370 - תחת איום בקנס נאלצו בדאים להרוס את בתיהם

   אחרי שהוצבה  בפניהם הברירה בבית המשפט להרוס בעצמם את בתיהם, או לשלם 70,000 שח', כל אחד, עבור שירותי ההריסה שהמדינה, ברוב טובה מעניקה להם, 2 בעלי משפחות מעתיר נאלצו להרוס את בתיהם במו ידיהם! ההריסה התבצעה במשך השבוע האחרון.

370 - הריסת בתים בבקעת הירדן

 
   נמשכים מאמצי גירוש הפלסטינים מבקעת הירדן, שבגדה המערבית.
   ביום שני ה-8.7.2013 הגיעו חיילי צה"ל לקהילות בדואיות בבקעת הירדן: לאל-חדדיה, לראס אל- אחמר ולעטוף, והרסו  32 מבנים, הכוללים מגורים, דירי צאן ומחסנים.  ארבעים ושמונה נפשות נותרו ללא קורת גג.
   זאת ההריסה השנייה בשבועיים האחרונים.

יום שני, 8 ביולי 2013

פוסט משמח לשם שינוי

הפעם לא אכתוב על עוולות הכיבוש ועל הרס בתי הבדואים שהיו השבוע. הפעם משהו הפוך.

פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי עורך מאז 2008 סדנאות צילום בקרב ילדים ובני נוער בכפרים ה"בלתי מוכרים" בדצמבר  2012 וינואר 2013 ערך הפורום בעזרת צלמים מתנדבים סדנא כזו בכפר הבדואי א-סיר (דרומית לבאר שבע). ביום רביעי ה-26.6.2013 נפתחה תערוכת צילומים של ילדי א-סיר בתיאטרון הערבי עיברי ביפו. היו תמונות שנראו לי בעלות ערך אמנותי שתיארו את חיי הכפר כולל הריסת הבתים. עד שהגעתי לתמונה המצורפת. פרצתי בצחוק . בשבילי זאת תמונת השנה.

התערוכה פתוחה עד 26 ליוני וניתן לתאם ביקור עם התיאטרון: 03-5185563


צילום: עאטף אל-מג'יראת

יום שני, 1 ביולי 2013

368 - שוב הרס בתים בעתיר

ביום חמישי ה-27.6.2013 הגיעו שוב  נציגי הממשלה מלווים בכוח משטרתי לכפר הבדואי עתיר (ליד יער יתיר), והרסו 3 מבני מגורים ו-4 אוהלי מגורים שנבנו בעקבות ההריסות הקודמות.

368 - הפקעת אדמות עוורתא

בבעלות אנשי הכפר הפלסטיני עוורתא היו כ-22,000 דונם אדמות. ישראל הפקיעה כ-12,000 דונם לטובת ההתנחלות איתמר (הוקמה ב-1984).  
   בתחילת יוני 2013 קיבלו 22 חקלאים מעוורתא צווי הפקעה ל-360 דונם מאדמותיהם הנמצאות ליד ההתנחלות איתמר. ב-23.6.2013 שוב קיבלו צווי הפקעה לאדמותיהם באותו אזור. הפעם הופקעו 63,4 דונם.
   במשך שנים נמנעת מן החקלאים הכניסה לאדמותיהם ליד ההתנחלות. רק יומיים בשנה הם רשאים להיכנס כדי למסוק את זיתיהם.

יום חמישי, 27 ביוני 2013

את השנוא עליך אל תעשה לחברך (מכתב לעיתון "הארץ")

   את הצעת החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (פראוור-בגין) צריך לבחון באמת מידה מוסרית-יהודית, "את השנוא עליך אל תעשה לחברך".
   אם מדינה כלשהי היתה מחוקקת חוק כזה לריכוז יהודייה רק לעיירות המיועדות כמובן ליהודים בלבד, וכדי לעודדם לעבור היתה מונעת מהם שירותים כמו, מים זורמים, חשמל, כבישים, שירותי ניקיון וכו', ומוסיפה והורסת להם בתים ועסקים, האם היינו מוכנים לקבל זאת.
מי שלא מוכן שיעשו דברים כאלה ליהודים, הרי שלא יכול לקבלם כאשר מדינת ישראל עושה זאת למיעוט הבדואי החי בתוכה. אם בכל זאת מקבל, הרי שהוא גזען-לאומן ומעמיד בשאלה את יהדותו.

עמוס גבירץ

יום שני, 24 ביוני 2013

367 - הרס אל עראקיב ובתי בדואים

   ביום רביעי ה-19.6.2013 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בכוח משטרתי והרסו שוב את הכפר הבדואי אל-עראקיב. הם המשיכו והרסו בית בכפר אום-בתין, ליד צומת שוקת, ובית נוסף ליד העיירה לקיה.   

367 - מתנחלים וחיילים תקפו פלסטינים שעסקו בפרוייקט מים

   בפאתי הכפר הפלסטיני עסירה אל-קיבליה, דרומית לשכם, נובע מעיין שסיפק מים לכפר ולכפרים השכנים, מדמא ובורין. בתחילת שנות ה-90 השתלטה ישראל על המעיין ומשתמשת במימיו.
ביום ראשון ה-16.6.2013 עבדו פלסטינים מהכפר עסירה אל-קיבליה בהנחת צינורות מבאר המים שלהם, הנמצאת בקרבת הכפר, לכיוון הכפר. מתנחלים באו מכיוון ההתנחלות יצהר, מלווים בחיילים, ובהגיעם למקום החלו ליידות  אבנים לעבר הפלסטינים. החיילים השליכו לעבר הפלסטינים רימוני הלם וגז, ואת הצינורות הרסו.
   כעבור יומיים שרפו מתנחלים את קופסת החשמל של פרויקט המים המוזכר לעיל.

יום חמישי, 20 ביוני 2013

כוחות רבים מרוכזים הבוקר בצומת קמה

                                                   מאת: עמוס גבירץ

   בוקר. אתה בודק את המיילים שקיבלת, ואז לפתע אתה מבחין במייל הכמעט שבועי של חיה נוח - אותו מייל שאתה תמיד מקווה לא לראות – "כוחות רבים מרוכזים בצומת קמה". רק הנושא, בינתיים, עדיין לא גוף המייל. והחרדה מתגנבת מייד ללב, מי יהיו הקורבנות הפעם? אתה חושב מייד על השעה. האם אב המשפחה כבר יצא לעבודתו? האם הילדים הגדולים כבר יצאו ללימודיהם? ואז נשארת אם המשפחה לבדה עם התינוקות, אותם שוטרינו האמיצים יגררו החוצה אל מחוץ לבית, ולנוכח עיניהם הבוכיות יהרסו את ביתם-עולמם. ואתה חושב על האב שישמע על הנעשה,יעזוב הכול, וייסע כאחוז שיגעון הביתה, כדי לחזות בהריסות ביתו-עולמו. ואתה חושב על הילדים. הו הילדים, הם יחזרו מבית ספרם ויגיעו למקום שונה מזה אותו עזבו בבוקר, ובריצת טירוף יתחילו לחפש את ביתם-מקומם שאיננו.
   ואתה חושב על השוטרים. אלה התגייסו למשטרה כדי להגן עלינו מפני הפשיעה, אשר מכה בחברה ללא רחם, וכל אחד מנפגעי הפשיעה רואה בהם את מושיעיו. אבל במקום להגן עלינו מפשיעה, שולחים את השוטרים לפשוע. שוטפים את מוחם בסיפורים על הבדואים, עברייני הבניה, שהמדינה חייבת למנוע את פלישתם והשתלטותם על אדמותיה. אין  מספרים להם איך הגיעו אדמות אלה לידי המדינה. אין מסבירים להם את ההבדל בין החוק הפלילי, המגן עלינו מפני הפשיעה, לבין חוקי תכנון ובניה, בעזרתם בהחלטה פוליטית, ניתן להוציא אנשים חפים מפשע – שהמדינה חושקת באדמותיהם-  אל מחוץ לחוק. המדינה, קבעה כי כל הבניה בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים, כפרים אשר לא הוכרו ע"י המדינה מסיבות פוליטיות -,היא בלתי חוקית. הם לא הוכרו ע"י המדינה למרות שבדואים ישבו בכפריהם הרבה לפני קום המדינה. חמור מכך, בדואים שפונו מאדמותיהם, אותן גזלה מהם המדינה בעזרת חקיקה, ויושבו בידי המדינה באזור הסייג, מוגדרים ע"י המדינה כפולשים. פולשים במקום בו המדינה הושיבה אותם! ועכשיו הורסים את בתיהם, כי ברגע שהם מממשים את זכות האדם לקורת גג, הם מפרי חוק במדינת היהודים.
   ואתה חושב על קבלן ההריסות, שהלך למכרז (!) כדי שיוכל להתפרנס מהרס חיי האומללים האלה. ואתה חושב על הטרקטוריסט שיושב על הטרקטור ומבצע את עבודתו. איך הם חוזרים לחיק משפחותיהם אחרי יום הריסת חיים של אחרים? מה הם מספרים למשפחותיהם אחרי יום עבודה כזה?!
   ואתה חושב על הזוגות הצעירים בקרב הבדואים מאז תחילת דיוניה של ועדת גולדברג בעניין הבדואים בנגב, הכריזה המדינה מלחמה נגד זכותם של אותם זוגות להינשא! רוב הצעירים הבדואים (בכפרים הלא מוכרים) העומדים להינשא מקימים פחון, כדי שיוכלו להתחיל בחיים המשותפים לאחר נישואיהם. אך הרי הוחלט עם תחילת עבודת ועדת גולדברג להתרכז בהריסת בתים חדשים; בניה חדשה - אחת דינה: להיהרס. אז מה עושים?! אם בכל זאת מתחתנים, נאלצים לחיות אצל ההורים או האחים. כי זאת לדעת: בחברה הבדואית לא תמצאו מחוסרי בית (הלוואי עלינו). זכור לי פעם שביקרנו ליד הריסות בית בדואי ופגשנו את בעליו. שאלתי אותו:  איך אתם מסתדרים? והוא השיב: "אני והילדים הגדולים גרים אצל אחי והורי, האישה והקטנים גרים אצל הוריה".
   ומקננת בלבנו חרדה נוספת. אם הכוחות מתרכזים בצומת קמה, אזי יש סכנה ששוב יהרסו את הכפר אל- עראקיב, אותו הורסים בערך פעם בחודש. והעקשנים האלה אינם מבינים את הרמז. אצלנו לא מבצעים טרנספר,  אצלנו הטרנספר הוא מרצון. יחזרו ויהרסו עד שהרצון לעזוב יגבר על כוח העמידה...   

יום שני, 17 ביוני 2013

366 - הרס בתי בדואים בכפר א-סיר


ביום רביעי ה-12.6.2013 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, לכפר א-סיר שליד דימונה, והרסו בית מגורים, חנות ומבנה נוסף.

366 - גזל אדמות פלסטינים מברוקין

   לפי הפרשנות הישראלית לחוק הקרקעות העותומאני, אדם שלא עיבד את אדמתו במשך תקופה מסוימת, מאבד את בעלותו על אדמתו. במקרים רבים, כאשר פלסטיני מממש את זכותו על אדמתו, ונוטע בה זיתים, הוא מקבל צו פינוי בטענה שזוהי אדמת מדינה.
ב-30.5.2013, בזמן שעיבד את אדמתו ונטע עליה זיתים, גילה חקלאי פלסטיני מן הכפר ברוקין (מערבית לסלפית), צו פינוי מאדמתו (9 דונם), שלא צוין בו התאריך. הוא גילה את הצו מתחת לאבן בשדהו. חקלאים נוספים מהכפר גילו צווים כאלה באדמותיהם עוד קודם .

יום שני, 10 ביוני 2013

שוב התנגשות בין חוק למוסר

   שוב מבקשת הממשלה מהכנסת לחוקק חוק שיתנגש עם המוסר. באמצעות החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (תכנית פראוור), מבקשת הממשלה לגזול עוד אדמות מהבדואים ולרכזם – באפשרות היחידה שממשלת ישראל מעמידה לבדואים – בעיירות נוספות, שיוקמו על בסיס כפרים שקיבלו הכרה לשם כך.
   בתולדות היחסים בין ממשלות ישראל ובין האזרחים הבדואים, אנו רואים ארבעה אופנים של התנגשות עם המוסר:
   ראשית, עד 1960 המשיכה ישראל לגרש בדואים מתחומה, הרבה לאחר תום המלחמה. חוששני שזה נעשה ללא חקיקה מתאימה.
   שנית, דוגמה מובהקת לחקיקה שהתנגשה עם המוסר היה החוק לרכישת מקרקעין מ-1953. אם אני אבוא ואסלק אדם מאדמתו ואנכס אותה לעצמי, הרי שהנפגע יפנה למשטרה וזו תבוא, תעצור אותי ותעמיד אותי למשפט על שוד קרקעות. בית המשפט ישפוט אותי כמובן, לפי החוק הפלילי, ויגזור את עונשי בהתאם. אבל כאשר המדינה עשתה בדיוק את אותו מעשה, היא דאגה להעביר חוק בכנסת, שהעניק כיסוי חוקי למעשה השוד שלה. התיאור הוא כזה: מגיע המושל הצבאי, או נציג מטעמו, לשבט בדואי ומודיע לשייח שהצבא עומד לבצע תמרונים בשטחי השבט. למען "ביטחונם", עליהם לעבור למקום אחר וכעבור חצי שנה יותר להם לחזור. אלא שעד היום לא מתירים להם לחזור, ובמקום זה חוקקו את החוק לרכישת מקרקעין (1953), שבעזרתו העבירה המדינה את האדמות המפונות לרשותה. זהו שוד אדמות באמצעות חקיקה!
   השיטה השלישית היא שימוש גזעני (או לאומני) בחוקים ניטרליים. ב-1965 - אחרי שריכזו את הבדואים באזור הסייג בשנות החמישים - חוקקו את חוקי התכנון והבנייה, חוקים חשובים לכל הדעות. בעזרת החוק, בהחלטה פוליטית, קבעה הממשלה שרוב אדמות אזור הסייג יוגדרו אדמות חקלאיות. בהחלטה פוליטית, מנעו הכרה מכפרים שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה. חמור אף יותר, במקומות שבהם המדינה הושיבה את הבדואים שפונו מאדמותיהם ורוכזו לאזור הסייג, לא יצרו בסיס חוקי להתיישבותם. כך כל בדואי החי בכפרים הלא מוכרים האלה, בבואו לממש את זכות האדם לקורת גג, מפר את החוק. וכמובן, מהכפרים הלא מוכרים מונעים מים זורמים, חשמל, סלילת כבישים, מרפאות וכו'.
   שיטה רביעית היא הימנעות מהכרה בשיטה המסורתית של בעלות על הקרקע. המדינה מסתמכת על החקיקה העותומאנית של בעלות על הקרקע. רוב מוחלט של הבדואים לא רשם את אדמותיו בטאבו העותומאני. הם המשיכו להשתמש בשיטה המסורתית שלהם. זה לא הפריע לשלטון העותומאני לקנות אדמות מבדואים, לפי שיטתם, כאשר רצו להפוך את באר שבע לעיר. כמוהם גם הבריטים הכירו בבעלות המסורתית על הקרקע. גם התנועה הציונית, לפני קום המדינה, קנתה אדמות מבדואים, לפי שיטת הבעלות שלהם. עכשיו מסרבת ממשלת ישראל להכיר בבעלות המסורתית על הקרקע. גם לזה נתנו כיסוי חוקי-היסטורי (הלכת הנגב המת), כך שאם בדואי תובע את זכותו על אדמתו, בית המשפט פועל לפי החוק שחוקק מי שגזל אותה ממנו, ולא לפי הצדק.
   המדינה גזלה את הרוב המוחלט של אדמות הבדואים והביאה הרס נורא לחברה שאיבדה  בזמן מאוד קצר את מקורות פרנסתה ואת אורח חייה. כעת, כדי לגזול מהם את "כבשת הרש", מעבירים חוק שיכפה על כל הבדואים לחיות בעיירות-ריכוז שמדינת ישראל מייעדת להם.
   כאשר יחזרו באו"ם להגדיר את הציונות כגזענות, ייצאו כל תומכי החוק החדש בזעקה מרה נגד היחס האנטישמי לישראל.

יום שני, 3 ביוני 2013

365 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום חמישי ה-30.5.2013 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוחות משטרה, והרסו בתי בדואים בנגב.
  שוב הרסו בכפר עתיר את כל מה שנבנה בעקבות ההריסה הקודמת (ראו "אל תגידו לא ידענו" 363). בביר אל-משאש (מערבית לבסיס נבטים) הרסו 2 בתים, באל-באט (מערבית לכסייפה),בית אחד, באל-גרא (מזרחית דרומית לחורה) בית אחד. ושוב הרסו את הכפר אל-עראקיב.

יום רביעי, 29 במאי 2013

אנטישמיות

מאת: עמוס גבירץ
   בואו נתאר לעצמנו התרחשות –  בלתי אפשרית, אני מקווה – בה מחליטה מדינה מסוימת באירופה (צרפת, למשל) לרכז את אזרחיה היהודים לעיירות. כדי לעודד את האזרחים היהודים לעבור לעיירות המיועדות להם, פוגעת אותה מדינה בעסקיהם, הורסת את בתיהם, ומטילה עליהם מגבלות בקבלת שירותים, כגון מניעת מים זורמים, חשמל, שירותי בריאות, פינוי אשפה, וכו'. 
   אין צורך בדמיון מפותח כדי לדעת מה תהיה תגובתנו ותגובת שאר העולם הנאור למדיניות האנטישמית של אותה מדינה. ממשלת ישראל תחזיר מיד את שגרירה, ותכריז על שגריר אותה מדינה כעל אישיות בלתי רצויה. אנחנו, אזרחי ישראל, ללא הבדל בין שמאל לימין, נצא לקמפיין בינלאומי נגד המדיניות האנטישמית של אותה מדינה. כמובן שנטיל מייד חרם על כל מוצרי אותה מדינה ונקרא לכל שאר העולם לנהוג כמונו. נדרוש להעביר החלטה באו"ם שתגדיר את אותה מדינה כמדינה גזענית-אנטישמית, ונבקש מהאו"ם להטיל עליה סנקציות, עד שתחדל ממדיניות ריכוז אזרחיה היהודים.
   אך מה בדיוק עושה מדינת ישראל לאזרחיה, שלמזלם הרע, נולדו בדואים במדינת היהודים?
   הנה סקירה קצרה: לאחר קום המדינה ולאחר סיום מלחמת העצמאות, המשיכה מדינת ישראל לגרש בדואים מתחומיה. הגירושים פסקו רק ב-1960  (נותרו בארץ 11,000 בדואים. היום 200,000). כל האוכלוסייה הפלסטינית של ישראל הוחזקה תחת ממשל צבאי עד 1966. בשנות החמישים המוקדמות ריכזה ישראל את אזרחיה הבדואים יושבי הנגב לאזור הסייג. את האדמות מהן פינתה את הבדואים, העבירה הממשלה – בעזרת חקיקה – לרשות המדינה. שוד קרקעות בעזרת חקיקה! ב-1965 חוקקה המדינה את חוק התכנון והבניה, בעזרתו הוכרזו רוב אדמות אזור הסייג כאדמות חקלאיות האסורות בבניה. כך, בעזרת חקיקה, יצרו מצב בו, בדואים שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה, בבואם לממש את זכות האדם לקורת גג, מפרים את החוק. חמור מכך: את אלה שהמדינה נישלה מאדמותיהם, וכפתה עליהם לעבור לאזור הסייג, מבלי ליצור בסיס חוקי במקומותיהם החדשים, המדינה מגדירה כפולשים לאדמות המדינה!!! וגם הם, בבואם לממש את זכות האדם הבסיסית לקורת גג, הפכו למפרי חוק!
   בזאת לא תמה מסכת רדיפת הבדואים במדינת היהודים. בשנות השישים המאוחרות החלה מדיניות חדשה: החלו לרכז את הבדואים לעיירות.הקימו 7 עיירות, אליהן הצליחו לרכז קצת יותר ממחצית האוכלוסייה הבדואית בנגב. כמובן, ללא תשתיות תעסוקתיות, ורמת השירותים מאוד נמוכה. העיירות הן סיפור כישלון - שיאי האבטלה והעוני במדינה, מלווים ברמת פשיעה גבוהה במיוחד! מכל בחינה כישלון! אך אל דאגה. אצלנו כישלון איננו סיבה להפסקת מדיניות ריכוז הבדואים לעיירות ריכוז. כאשר נתקלת המדינה בסירובם של שאר הבדואים ליהנות מהטוב שהיא מרעיפה עליהם, היא מפעילה עליהם לחץ. מגבילים עוד יותר את אזורי המרעה שלהם, משמידים גידולי תבואות, הורסים בתים (ב-2011 הרסו יותר מאלף בתים!), הורסים כפרים, מונעים חשמל, מים זורמים, מרפאות, כבישים פנימיים וכו'. העיקר להמאיס עליהם את החיים בכפר ולכפות עליהם מעבר לעיירות.
   רוב אזרחי ישראל היהודים אינם מכירים את המציאות הנוראית בנגב, מסיבה פשוטה: לא רק הממשלה מפעילה מדיניות אנטישמית נגד אזרחיה (השמיים) הבדואים, גם התקשורת שותפה לכך. פשוט אינה מדווחת. כאשר פורע-חוק יהודי, המפר את החוק הישראלי בשטחים הכבושים (יחד עם המדינה, המפרה את החוק הבינלאומי), ובונה מאחז "לא מורשה" על קרקע פלסטינית פרטית, מקבל צוו הריסה, כל הארץ רועדת. התקשורת כמובן מלאה בדיווחים על המדיניות האכזרית של ממשלת ישראל כנגד ה"חלוצים" ה"גואלים" את אדמת ארץ ישראל. והנה האידיאליסטים האלה ותומכיהם, דורשים מממשלת ישראל להכביד הרבה יותר את ידה על אותם בני האדם, שלמזלם הרע נולדו בדואים במדינת היהודים.
   אל דאגה, מבוקשם ניתן להם. עכשיו מבקשת הממשלה מהכנסת לחוקק חוק שיאפשר לה לזרז את תהליך פינוי הבדואים משארית אדמותיהם וכפריהם. במסגרת החוק החדש אמורה המדינה לפנות עשרות אלפי בדואים מבתיהם וכפריהם לעיירות נוספות שיוקמו בכפרים שקיבלו הכרה לשם כך.
   גם שאר העולם שותק לנוכח המדיניות האנטישמית של מדינת ישראל. אף אחד כמעט לא יוצא להגנת בני האדם המרוכזים בעיירות הריכוז הישראליות, תוך נישולם משארית אדמותיהם. פעם הגזענות היתה נגד היהודים. היום הגזענות בעדם...
ואנו, מעטים עד כאב, נכשלים בזעקת השבר שלנו נוכח המציאות המזוויעה הזאת, וכל מה שמשיגים זה שאנו מוקעים כבוגדים שונאי עמם...

יום שני, 27 במאי 2013

364 - הריסת בתי בדואים

מסע ההרס נמשך.                        
ביום רביעי ה-22.5.2013 הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, לכפר הבדואי אל-סייד (ליד חורה), והרסו 3 בתי מגורים. שלוש משפחות נותרו ללא קורת גג.
  

יום שני, 20 במאי 2013

363 - הריסת בתים בכפר הבדואי עתיר

   בתחילת שנות החמישים העבירה המדינה את השבט הבדואי אבו אלקיעאן מאדמותיהם, שליד שובל בנגב הצפוני, לאדמות ליד קיבוץ להב. יותר מאוחר, בשנת 1955 העבירה המדינה שנית את השבט, לאזור יתיר שמדרום לגדה המערבית. הובטח להם בעל-פה כי יינתנו להם אדמות רבות לשימושם באזור, כתחליף לאדמות מהן פונו.
   ב-1964 החלה המדינה לטעת את יער יתיר, תוך הבטחה - שוב בעל-פה - שיוכלו להמשיך ולרעות את עדריהם ביער. כעבור זמן-מה נאסר עליהם להיכנס לשם עם עדריהם.
   עתה רוצה המדינה לפנותם לעיירה חורה הסמוכה. העובדה שאין מגרשים פנויים בחורה אינה מונעת מהמדינה להרוס את בתיהם.
   ביום חמישי ה-16.5.2013 הגיעו נציגי הממשלה לכפר עתיר, מלווים בכוחות גדולים של משטרה, משמר הגבול, וסיירת ירוקה.. הם עקרו 450 עצי זית ופירות נוספים, והרסו 8 בתי מגורים, 10 מבני שירות ודירי צאן. מן ההריסות נלקחו מיכלי מים, כלים חקלאיים ורכוש, הוסעו על משאיות לאתר הפסולת דודאים והושלכו שם.

יום חמישי, 16 במאי 2013

מי יגן על שבט אבו אלקיעאן?

אחרי הרס הבתים בעתיר היום אני מפרסם מאמר מ-2007 בעקבות הרס גדול.

מי יגן על שבט אבו אלקיעאן?
מאת: עמוס גבירץ
   אם יבוא אדם כדי לגרשך מביתך ומאדמתך, תפנה למשטרה כדי שתעצור אותו ותעמידו למשפט. זה נראה מובן מאליו. אבל המובן מאליו אינו קיים לבדואים אזרחי ישראל. קחו למשל את מקרהו של שבט אבו אלקיעאן.
   בני שבט אבו אלקיעאן ישבו על אדמתם באזור שובל בית קמה בנגב. ב-1956 פינתה אותם המדינה מאדמותיהם ומגוריהם והעבירה אותם לאזור שמדרום ליער יתיר בנגב – עתיר. לא  זו בלבד שהמדינה גזלה מהם את אדמותיהם, אלא שהיא מסרבת להכיר בכפר בו כפתה עליהם לחיות. שנים המדינה שללה  את זכותם לבנות את בתיהם באופן חוקי, לקבל חשמל, מים, שירותי בריאות, כבישי גישה, ביוב ופינוי אשפה. עכשיו באה המדינה וטוענת שהם פלשו לאדמות מדינה – במקום לספר את האמת, שהיא הכריחה אותם לשבת על האדמות האלה! עכשיו דורשת מהם המדינה לנטוש את ההתיישבות הכפרית ולעבור לעיירה, שם יישבו על פחות שטח.
   במקום מושבם הנוכחי יש תוכנית להקים ישוב ליהודים – חירן - ולשם כך לפנות את בני אבו אלקיעאן, כי הם בדואים. אל דאגה, זה חוקי! בישראל אסור להסית לגזענות, אבל לממשלה מותר לעשות מעשי גזענות!
   המדינה רוצה להעביר את בני אבו אלקיעאן לעיירה חורה. בחורה כבר מתגוררים חלק מבני שבט אבו אלקיעאן. למרבה הפלא כמה מבני השבט היושבים בעתיר רכשו בעבר מגרשים בחורה. שנים חלפו מאז הרכישה והם אינם מצליחים לקבל את המגרשים שרכשו. המדינה דורשת מעוד ועוד תושבים מעתיר לעבור לחורה, אך אין למדינה מגרשים מוכנים לתת להם בחורה, אך זה לא מפריע למדינה; בני שבט אבו אלקיעאן נדרשים להתחייב שיעברו. ביום שני ה-25.6.2007 ראינו מה יקרה להם אם יעזו לא לקבל את תנאי המדינה למעבר.
    בבוקר יום שני הגיעו כוחות גדולים של משטרה מלווים בבולדוזרים ומשאיות עם מכולות. הם הביאו בני נוער לפינוי תכולת 14 בתי מגורים. הם הרסו את הבתים, לקול תרועותיהם של בני הנוער. בנוסף הרסו עוד שמונה דירי צאן וחמישה מבני שירותים. את התושבים השאירו במקום, באין למדינה מקום חלופי עבורם. על פיצוי יכולים התושבים לחלום. הם אמנם יושבו במקום על ידי המדינה. אלא מה? הם אינם מתנחלים יהודים שיושבו באופן לא חוקי בשטחים כבושים. הם בסך הכל בדואים שהמדינה גירשה מאדמותיהם והושיבה אותם בעתיר. לא רק שלא יקבלו פיצוי, גם רכושם נשדד מהם, כולל האוכל והתרופות!
   אז כשמדובר בבדואים אזרחי ישראל, המשטרה לא רק שאינה מגינה עליהם מפני מעשי פשע כאלה, אלא היא עצמה מבצעת אותם!
   אז מי יגן על בני שבט אבו אלקיעאן, כמו על עוד עשרות אלפי בדואים הנמצאים במצב דומה!?