יום שני, 26 בדצמבר 2016

532 - שוב הרסו את אל עראקיב

ביום חמישי 22.12.16 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים לאל עראקיב ושוב הרסו את הכפר.

532 - איחורים בפתיחת שער חקלאי

   חקלאים מהכפר הפלסטיני פרעון (דרומית לטול כרם), סובלים מאיחורים חוזרים ונשנים בפתיחת
השער החקלאי המפריד בין הכפר לחלק מאדמותיו.
   צה"ל קבע ששלוש פעמים בשבוע השער יפתח לרבע שעה ב-7.45 בבוקר, וב-4.15 לפנות ערב.

ביום שלישי 20.12.16 הגיעו חקלאים מפרעון לשער החקלאי (במכשול ההפרדה), כדי להגיע לאדמותיהם. השער היה סגור. בהתערבות פעילת מחסום ווטש אצל המנהל האזרחי, נפתח השער כעבור שעתיים. גם ביציאה היה איחור של שעה בפתיחת השער.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2016


                                   שמאל וימין ביחס לחוק
                                              מאת: עמוס גבירץ
   המאבק סביב פינוי עמונה, מדגיש דמיון בין אנשי שמאל לימין ביחס לחוק. כאשר זה מתאים לתפיסתם, שני הצדדים דורשים את אכיפת החוק. כאשר זה נגד תפיסתם, שניהם מתנגדים לאכיפת החוק. בכל זאת, אני טוען שיש הבדל מוסרי בין שתי הגישות לחוק.
   כפעיל זכויות אדם אני מוצא עצמי במצב שעל פניו נראה כסטנדרט כפול. אני מגן על ערבים, שבנו את בתיהם באופן לא חוקי, ומצד שני אני תומך בהריסת בתי יהודים, שבנו את בתיהם באופן לא חוקי. אם כך במה אני שונה מאנשי הימין בעמותת "רגבים"? הם הרי מתעדים בניה לא חוקית של ערבים במדינת ישראל ובשטחים הכבושים, ולוחצים על השלטונות להורסם, בעוד הם עומדים לצד עברייני הבנייה היהודים בשטחים הכבושים. אני טוען, שההבדל הוא בתחום המוסר ולא בתחום החוק.
   ניקח למשל את המקרה של הבדואים בנגב. ממשלות ישראל המשיכו בגרוש בדואים מישראל עד 1959. לצד הגירוש, היתה מדיניות לריכוז שארית הבדואים לאזור הסייג (דרומית לגדה המערבית). אחר כך החלה מדיניות ריכוז הבדואים לעיירות. מדינת ישראל לא הכירה בישובי הבדואים, שהיו באזור הסייג עוד מלפני 1948 וגם לא הכירה בישובים החדשים שיצרה, כאשר העבירה שבטים מאדמותיהם לאזור הסייג. בעזרת חוק התכנון והבנייה מ-1965, הממשלה הגדירה את רוב שטחי הסייג כאדמות חקלאיות האסורות בבנייה. אז הורסים בתים, כדי לעודד את הבדואים לעבור לעיירות, בהן יוכלו לבנות באופן חוקי. שימוש בחוק למטרות פוליטיות. כך נוצר מצב שכל בדואי שרצה לממש את זכות האדם הבסיסית לקורת גג בכפרו, נאלץ להפר את החוק. קוראים לזה התנגשות בין חוק למוסר. בשנים האחרונות הגענו לקרוב ל-1000 הריסות בתי בדואים בנגב בשנה!
   בשטחים הכבושים הפקיע צה"ל את סמכויות התכנון ואישורי הבניה מהוועדות הפלסטיניות המקומיות והעבירן לידיו. עכשיו פשוט לא נותנים אישורי בניה. פלסטיני הרוצה לממש את זכות האדם לקורת גג על אדמתו, נאלץ להפר את חוקי הכובש. אז הורסים בתים כדי לעודד עזיבה, או כדי למנוע התרחבות של ישובים פלסטינים. שוב שימוש בחוק למטרות פוליטיות. התנגשות בין חוק למוסר.
   לעומת זאת בעזרת מניפולציות משפטיות ונגד החוק הבינלאומי, נתנה ישראל תוקף פוליטי - לא חוקי – לבניית ההתנחלויות. בנוסף לזה שוב במניפולציות חוקיות, השתלטה ישראל על אדמות רבות בשטח הכבוש. באו מתנחלי עמונה ולא הסתפקו בכל אלה. הם התיישבו על אדמות פרטיות של פלסטינים. במצב זה אפילו בית המשפט הישראלי נאלץ להורות את פינוים מהמקום. אז הממשלה עושה עוד מניפולציה. מציעים להם להתיישב על אדמות פרטיות של פלסטינים, שאין לגביהן מעורבות של בית המשפט. זאת בלוויית חוק חדש - חוק ההסדרה - שיאפשר את שוד הקרקעות הפרטיות של פלסטינים, אם מתנחלים התיישבו בהן. בזה תומכים אנשי "רגבים". לא חוק ולא מוסר, אלא אידיאולוגיה לאומנית-גזענית מדריכה את פועלם.
   כמו במאבק נגד חוקי האפרטהייד; וכמו במאבק נגד חוקי הגזע במדינות דרום ארה"ב, שם העמדה המוסרית התייצבה נגד החוק, כך אני מוצא עצמי יחד עם חברי, פעילי השמאל, נאבקים את המאבק המוסרי נגד שימוש גזעני-לאומני בחוקים נגד בני אדם שכל חטאם, שנולדו ערבים תחת שלטון מדינת היהודים.


יום שני, 19 בדצמבר 2016

531 - עקירת והשחתת עצי זית צעירים

   ביום שני 12.12.16 גילו שני חקלאים מהכפר הפלסטיני תורמוס-עיא, ש-166 עצי זית צעירים נעקרו או הושחתו בשדותיהם. החשד הוא, שמתנחלים, שהגיעו ממאחז הנמצא מערבית למאחז עדי עד, הם שעשו את מעשה הפשע הזה. 

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

                         הם לא מסכנים – הם שודדים
                                            מאת: עמוס גבירץ
   עכשיו הכול מתבהר. כל זעקות ה"קוזק הנגזל" של מתנחלי עמונה ותומכיהם, לא היו בגלל "גרושם" מבתיהם, אלא על הזכות ה"חוקית" להתיישב על אדמות פרטיות של פלסטינים. הרי זאת מהות "הפשרה" שהושגה עמם. הם יעברו לאדמות פרטיות אחרות של פלסטינים – לגביהן בג"צ לא הכריע - תמורת הימנעותם מהתנגדות אלימה למעבר. זה בתנאי שהכנסת תעביר חוק שנותן הכשר לשוד הקרקעות, אותו הם מבצעים בהתיישבותם.
   שוב ישראל מבצעת הצגה למדינות הידידותיות לישראל, שמתנגדות למפעל סיפוח השטחים הכבושים לישראל.
   לאחר מלחמת 1967, החלה ישראל במדיניות לא מוכרזת של סיפוח השטחים הכבושים. היה ברור שכל המדינות הידידותיות לישראל מתנגדות לכך. לכן החלו במדיניות של הטעיה. לא הכריזו רשמית על כוונה לספח שטחים, אבל החלו בהקמת התנחלויות, ביוזמות פרטיות וממשלתיות. צה"ל גויס למשימה והחל להקים היאחזויות נח"ל בשטחים הכבושים, שלאחר כמה שנים אוזרחו. לצד ההתנחלויות החלו לקבוע שטחי אש כדרך להשתלטות על שטחים נרחבים. שמורות טבע ואתרים ארכיאולוגיים, גם אם היו על אדמות פרטיות, היו עוד דרך להשתלט על שטחים. הכרזת אדמות כאדמות מדינה, היתה פריצת דרך בעזרתה ישראל השתלטה על שטחים נרחבים. השתלטות על אדמות שרישומן בטאבו לא הוסדר, בעזרת הגבלות גישה אליהן, ניתן להכריזן כאדמות מדינה, לאחר שלא עובדו מספר שנים. צורכי ביטחון, הם תירוץ מוכר לגזל נרחב של אדמות.
   כל המעשים האלו עומדים בניגוד לחוק הבינלאומי. אז מצאו פיתרון ליברלי, פתחו את שערי בית המשפט העליון בפני האוכלוסייה הכבושה. עכשיו שבה"מ הישראלי מטפל בפעולות האלו, אין דריסת רגל לבית המשפט הבינלאומי בהאג, המנוע מלטפל במה שבית המשפט המקומי מטפל.

   מסתבר שכל האמצעים האלה לא הספיקו. התעקשותם של אנשי "גוש אמונים" להתנחל במקומות בהם יש אוכלוסייה פלסטינית צפופה, גרמה לכך שהם פשוט התיישבו על אדמות פרטיות של פלסטינים. את זה שום מניפולציה חוקית לא יכלה לפתור. עכשיו בעזרת יכולתם להפיל את הממשלה, הם יכולים להעביר בכנסת חוק, שבפעם הראשונה יאמר בגלוי, שלמדינת ישראל מותר לשדוד אדמות מפלסטינים. 

יום שני, 12 בדצמבר 2016

530 - הרס בתים ומאגר מים בנגב

   ביום רביעי 7.12 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים ליום הריסות אצל בדואים בנגב. בסעוה מזרחית לחורה, הם הרסו בית. בוואדי גוויין (מולדה) מזרחית לחורה, הרסו מאגר מים. באל ע'רה, מערבית לשדה תעופה נבטים, בדואי בשתי ידיו (תחת לחצם של השוטרים) הרס את ביתו. 

530 - הרס בתים והחרמת טרקטורים בבקעת הירדן

   ביום שלישי 6.12.16 הגיעו חיילי צה"ל לישוב הפלסטיני פסאיל שבבקעת הירדן והרסו לשתי משפחות שלושה מבני מגורים ושני מבני שירות. לאחת מהמשפחות, זאת ההריסה רביעית השנה. לשנייה לא היה אפילו מחסה ללילה.

   באותו יום צה"ל החרים עוד שני טרקטורים בראס אל אחמר, שבצפון הבקעה.

יום רביעי, 7 בדצמבר 2016

                        עוד התנגשות בין ציונות קיומית לקנאית
                                                מאת: עמוס גבירץ            
   בעמונה מתנגשות שתי הגישות המובילות בציונות. הציונות הקיומית, זו שמאמינה שהקיום היהודי יובטח אם העם ייקח את גורלו בידו ויקים את מדינתו בארצו ההיסטורית. זה נעשה בתמיכת מעצמות ויכול להמשיך ולהתקיים בתמיכתן. מולה עומדת הציונות הקנאית, זו שברובה, מאמינה שהציונות אמורה לממש את ההבטחה האלוהית על הארץ. אני רואה בדתיים שבהם, יורשים אמוניים של קנאי בית שני שגרמו לחורבן בית המקדש וירושלים.
   לאחר מלחמת ששת הימים, היתה אחדות מטרה גדולה בין שני הזרמים. גם הציונות הקיומית – ממשלות העבודה והליכוד – פעלו להרחבת הטריטוריה של ישראל. רק שהם הבינו שכל המדינות התומכות בישראל, מתנגדות לכך. לכן צריך להאט את הקצב ולהשתדל שלא יהיו קורבנות בנפש של המקומיים. ההבנה הזאת גרמה להתנגשויות כאשר תחת לחץ בינלאומי, נאלצו ממשלות ישראל לסגת או להגביל פעילות היתנחלותית.
   ההתנגשות הראשונה בין שתי הגישות היתה כאשר אנשי גוש אמונים הקימו את ההתנחלויות הראשונות שלהם במקומות שממשלת המערך התנגדה להם.
   ההתנגשות השנייה היתה סביב השלום עם מצרים. ראש הממשלה בגין שהבין שהתנגדות להחזרת סיני תסכן את היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב, נאלץ לפעול בניגוד לאידיאולוגיה שלו, ולוותר על סיני תמורת שלום. גאולה כהן החילונית, חשבה שהחזקת סיני בידי ישראל יותר חשובה מהיחסים המיוחדים עם ארה"ב, פרשה מהליכוד והקימה מפלגה – התחייה - ברוח הציונות הקנאית.
   הסכמי אוסלו, שלא היו הסכמי שלום, ולא הובילו לשלום, גרמו להתנגשות נוספת. כאן נחשפה הסכנה האמיתית של הציונות הקנאית, כאשר אחד מאנשיה רצח את ראש הממשלה רבין. אגב אחרי כל הדיבורים, הסכמי אוסלו רק חיזקו את מפעל ההתנחלויות. רק נזכיר את הסיפוח הנרחב של אדמות פלסטינים, את הכבישים העוקפים ואת גידול מספר המתנחלים בשבע שנות אוסלו מ-110,000 ב-1993 ל-204,000 כאשר פרצה האינתיפאדה בשנת 2000.
   גם ההתנגשות סביב הפינוי החד צדדי של רצועת עזה, היתה בעייתית. שרון עשה את הפינוי במטרה לטרפד את מפת הדרכים של הנשיא בוש, שדרשה פינוי שטחים תמורת ביטחון מצד הפלסטינים, בדרך לשלום. התנגדות הציונות הקנאית לפינוי עזר לו בכך.
   עכשיו שוב נוצרת התנגשות בין שני הזרמים בציונות. כל כולה הצגה לעולם: שומרי החוק מול הקנאים, שההבטחה האלוהית, בה הם מאמינים, חשובה להם משמירת החוק והחלטות בג"ץ, על חשבון היחסים עם המדינות התומכות בישראל. יחסים שקיומה של ישראל במידה רבה תלויה בהם.
   לאסונה של ישראל רוב השמאל שלה הפך מחברה מגויסת לחברה נהנתנית. במסגרת זאת רוב השמאל שלה הפך למרכז, שברובו לא מבין את הסכנה לקיומנו מהציונות הקנאית. וכך מיעוט קנאי ומאוד מגויס, מצליח לכפות את דרכו על הרוב בתהליך שבסופו של דבר יסכן את קיומנו כאן.  


יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

529 - שוב הרסו את אל עראקיב

   ביום רביעי 30.11 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים והרסו שוב את אל עראקיב.

529 - גירוש פלסטינים השתלטות מתנחלים על אדמות

   צה"ל ממשיך במאמצי גירוש הפלסטינים מצפון ביקעת הירדן. והמתנחלים ממשיכים לפלוש לאדמות פלסטינים ללא מפריע.
   בתחילת השבוע חיילי צה"ל הגישו צווי פינוי זמניים לתושבי ראס אל אחמר. הצבא מתכנן שלושה ימי אימונים בשטחם. הם אמורים לפנות את מקום יישובם בימים שלישי עד חמישי (6-8.12), משעה - 9.00 עד 17.00 כל יום.
   ביום שלישי 29.11 חיילי צה"ל החרימו עוד טרקטור השייך לפלסטיני מראס אל אחמר.

   ביום שני 28.11 מתנחלים, כנראה ממחולה, חרשו אדמות של פלסטינים. בעלי האדמה הראו לחיילים שהיו במקום, את החלטת בג"צ על בעלותם על האדמה. החיילים גרשו אותם ולא מנעו את הפלישה.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

528 - חסימת כניסה-יציאה לכפר ערב אבו פרדה

   תושבי ערב אבו פרדה, הפלסטינים, חיו באזור מושב בצרה שבשרון. ב-1948 הפכו לפליטים והתיישבו מזרחית דרומית קלקיליה. הם קנו את אדמתם ב - 1952.

   ביום חמישי 17.11.16 צה"ל חסם את הכניסה לישוב ערב אבו פרדה מכביש 55.  כניסה שנייה לכפר מתאימה רק לרכבי 4X4. עכשיו נחסמה הגישה לאוטובוסים ומשאיות לכפר וממנו.

יום שבת, 26 בנובמבר 2016

                                                     גזענות
                                                מאת: עמוס גבירץ
   החרדה גדולה. יושבים אזרחים ישראלים בבתיהם, כשצווי הריסה מרחפים מעל ראשיהם. (הצווים העלולים להתממש בכל יום). מה יהיה אתם? לאן ילכו? היכן יגורו? אף אחד לא מציע להם מגורים חלופיים. הם הרי לא מתנחלים שהתיישבו באדמות לא להם, בניגוד לחוק הישראלי ובניגוד לחוק הבינלאומי. הם אזרחי ישראל. פשעם היחיד הוא שנולדו בדואים במדינת היהודים. הם סולקו מאדמתם – שנגזלה מהם – ב-1949. ממשלת ישראל העבירה אותם ממקום למקום פעמיים עד שלבסוף הושיבה אותם, לפני שישים שנה, באום אל חירן ועתיר. רק דבר אחד לא עשתה הממשלה. היא לא נתנה סטאטוס חוקי ליישובים שיצרה. עכשיו המשלה טוענת שהם פולשים! פולשים לישובים שהממשלה עצמה הושיבה אותם לפני שישים שנה!
   מדוע כל כך חשוב לממשלה לסלקם מהישובים בהם הושיבה אותם? מי שמגיע לאום אל חירן רואה מסביב שטח עצום, ריק מאדם. אבל מסתבר שממשלת ישראל החליטה להקים ישוב יהודי, חירן שמו, דווקא במקום בו שיכנה את תושבי אום אל חירן. ולנטוע יער דווקא במקום בו ממשלת ישראל הושיבה את תושבי עתיר!
   נשאלת השאלה מדוע ממשלת ישראל עושה זאת? לצערי התשובה הפשוטה היא: מכייוון שהיא יכולה. היא יכולה, מכייוון שאין מספיק אזרחים המתנגדים למעשים הגזעניים האלה.   
   פעם יצאה עצרת האו"ם בהצהרה שערורייתית: הם החליטו שהציונות היא גזענות. העלבון היה צורב. איך אפשר להאשים את מדינת העם היהודי - שסבל כל כך מגזענות - בגזענות!? ואכן כעבור מספר שנים ביטלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטתה השערורייתית.
   בשנות השמונים, כנסת ישראל חוקקה חוק נגד גזענות. אני חושש שחוק זה מתנגד להסתה גזענית ולא למעשה גזעני. החוק מגן למעשה על מעשיה הגזעניים של הממשלה. אף אחד לא יוכל לדרוש להוציא אל מחוץ לחוק את ממשלת ישראל בגלל מעשיה הגזעניים.
   כאשר ממשלה מסלקת אזרחים - בדואים, ממקום מושבם, על מנת ליישב אזרחים – יהודים במקומם, זה מעשה גזעני. לעקור בני אדם מאדמתם ולנטוע יער על אותה אדמה זה מעשה בלתי אנושי. אם היו מתנחלים בוודאי שלא היתה מגרשת לפני שהיתה מוצאת להם מקום חלופי שיתאים לדרישותיהם.
   ממשלת ישראל במעשיה קובעת שההחלטה השערורייתית של האו"ם לא היתה מוטעית. אזרחי ישראל שלא זועקים על מעשה העוול הנורא, מגבים להלכה ולמעשה את הממשלה במעשיה הגזעניים.
  


יום שני, 21 בנובמבר 2016

527 - דברים שכתב עו"ד איתי מק

                               אל תגידו לא ידענו
   מדובר במקרה חמור ביותר בשרשרת של אירועי תקיפה, חבלה ברכוש ואלימות מצד מתנחלים קיצוניים בעוד שהחיילים עומדים מנגד.
   עאיד ובנו הגיעו ברכבם לכיכר במחסום חווארה, בתחילת אוקטובר 2015, כדי לחזור לביתם. מחסום חווארה מרושת במצלמות, תאורה ובעמדות חיילים, וגם נמצא סמוך מאוד לחטמ"ר (חטיבה מרחבית) שומרון, הבסיס הגדול באזור. החיילים סגרו את המחסום ונוצר פקק של הרכבים הפלסטינים. בשל עומס הרכבים, עאיד לא היה יכול לסובב את רכבם לאחור ולעזוב את המקום.
   קבוצה של עשרות מתנחלים הגיעה לכיכר והחלה לזרוק אבנים על הרכבים הפלסטינים שהיו תקועים בפקק. לאחר שאבן אחת פגעה בראשו של הבן, עאיד העביר אותו לרכב שעמד קדימה יותר, ממש במחסום הסגור, וביקש מהנהג שייקח אותו לביתם כאשר המחסום ייפתח. כאשר עאיד חזר לרכבם בכיכר, מתנחל זרק לתוך הרכב אבן גדולה, שבנס פגעה רק במושב ליד הנהג. אח"כ מתנחל הגיע עם סכין גדולה וניסה לפגוע במיכל הדלק כדי להביא לשריפת הרכב כאשר עאיד בתוכו. עאיד נבהל וברח מהרכב, עבר את המחסום ברגל, וחיכה שהעניינים יירגעו כדי שהוא יוכל לחזור לקחת אותו. כאשר המחסום נפתח ועאיד חזר לכיכר, הוא מצא שרכבו נעלם. התברר המתנחלים ניצלו את ההזדמנות, לקחו את הרכב והציתו אותו בצד המחסום, בעלייה להתנחלות הר ברכה (כביש המשמש מתנחלים בלבד כדי להגיע להתנחלות ולמאחז בהר ברכה).
   מתחילת אלימות המתנחלים, חיילי צה"ל עמדו הן במחסום והן בכיכר עצמה. למרות זאת החיילים לא ניסו לעצור את המתנחלים או למנוע את המשך אלימותם. החיילים לא רק שעמדו מנגד, אלא גם שמו את הפלסטינים בתוך מלכודתהרכבים היו תקועים בפקק לפני המחסום. ככל שהחיילים חששו בעצמם מהמתנחלים, מן הראוי היה כי יפתחו את המחסום ויתנו לפלסטינים להיכנס לתוך שכם, כדי למנוע פגיעות בגוף וברכוש.
    למרות שהחיילים עמדו מנגד, ולמרות שבדרך פלא הצילומים מהמצלמות במחסום נמחקו כשבועיים לאחר האירוע, המדינה מאשימה את עאיד באחריות לנזק: הוא שכח את המפתח כאשר ברח מהרכב, מתי שניסו לשרוף אותו בעודו בתוכו, וכך המתנחלים היו יכולים להזיז אותו לצד המחסום ולהציתו.

   עאיד ובנו תבעו את המדינה לפיצוי על נזקיהם, בשל אחריות החיילים שעמדו מנגד