608 - משט לא-אלים לעזה

   חמישים פעילי שלום בינלאומיים מקיימים משט מחאה לא-אלים, נגד הסגר שמטילה ישראל על עזה. הם אמורים להגיע ביום ראשון או שני (29-30.7.18), בשלוש ספינות עמוסות בציוד רפואי.

   מניסיון העבר אני חושש, ששוב ישראל תשלח את חיל הים שלה לפעולת מלחמה חד צדדית נגד אזרחים לא-אלימים. יחטפו אותם מהמים הבינלאומיים ויגררום לנמל אשדוד, שם יאשימו אותם בכניסה לא חוקית לישראל...

                                             פשע מלחמה מתוכנן

                                                      מאת: עמוס גבירץ

   ממשלת ישראל מתכננת להרוס את הכפר חאן אל אחמר, ליד ההתנחלות כפר אדומים. מדובר בפעולת מלחמה חד צדדית של צבא נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. מנוגד לאתיקה של לחימה ולחוק הבינלאומי. זה מעשה שלפי אמנת ז'נבה הרביעית מוגדר כפשע מלחמה. מדובר בפעולה שאין לה קשר עם ביטחון ישראל. כל כולה נעשית לשם הגשמתה של תכנית פוליטית לריקון האזור מתושביו הבדואים כדי לבנות רצף התנחלותי אשר יפריד בין דרום הגדה המערבית לצפונה. בכך מקוים המתכננים, לפגוע באפשרות שלום, שיושג בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. מתכננים לשלוח חיילים למשימה שאם יבצעוה, יהפכו לפושעי מלחמה. אם יסרבו לבצע, הרי שיועמדו לדין בעוון סירוב פקודה.

   מדובר בבדואים משבט הג'הלין, שב-1951 – לא בהקשר של מלחמה, שנגמרה בהסכמי הפסקת האש מ-1949 – גורשו מאדמותיהם שבנגב. הם התיישבו במקום בו הם יושבים היום. עכשיו, בעקבות דרישה של תושבים מכפר אדומים ועמותת רגבים, הוציאו צווי הריסה לכל בתי הכפר וצה"ל מתכנן לגרש – לא בסערת הקרב - את כל תושבי חאן אל אחמר למקום סמוך למזבלה של אבו דיס. לפי חוות דעת של מומחי סביבה, אסור לבני אדם לשהות במקום האמור. הרכב מאוד בעייתי של שופטי בג"ץ בראשות השופט (המתנחל) נועם סולברג, יעל וילנר (לה יש אח ואחות בהתנחלות כפר אדומים) וענת ברון, אישר את הריסת הכפר.

 לכאורה, מתגייסים צעירי המדינה כדי להגן על המולדת. והנה מסתבר ששוב ושוב ממשלת ישראל שולחת את צה"ל לבצע מדיניות שאין לה דבר וחצי דבר עם ביטחון ישראל. זאת מדיניות שכל מטרתה לספח שטחים כבושים לישראל. הבעיה היא שלשם ביצוע מדיניות זאת חייבים חיילי צה"ל לפעול בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה, בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לאמנות זכויות האדם. הם נשלחים לנהל מלחמה חד צדדית של צבא נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. זה מתבטא במספר תחומים: בשוד האדמות הנעשה בצורות שונות: הפקעת אדמות, הכרזה על אדמות כאדמות מדינה, הכרזה על שמורות טבע, הכרזה על אתרים ארכיאולוגים, הכרזה על שטחי אש ומאפשרים למתנחלים לגרש פלסטינים מאדמותיהם ולהשתלט עליהן; הריסת בתים: אחוז מאוד גבוהה של הריסות בתים נעשה בטענה שנבנו שלא כחוק – זאת לאחר שיצרו מצב שלא ניתן לפלסטינים לבנות כחוק, הורסים בנקמה על פעולות טרור; עזרה בהקמת התנחלויות, שמירה עליהן והרחבתן בטיעוני ביטחון; גירוש פלסטינים מכפריהם ואדמותיהם; הריסת רכוש או החרמתו; שוד המים ומחצבים – 80% ממימי הגדה הולכים לשימושם של 400,000 מתנחלים, בעוד 2,700,000 פלסטינים מקבלים 20% מהמים. כל אלה פעולות שאין להן דבר וחצי דבר עם ביטחון ישראל. הן נעשות במטרה לדחוק את הפלסטינים מארצם ולספחה לישראל.

   כדי לתת הכשר למלחמה החד צדדית הזאת נגד אוכלוסייה האזרחית, יצרו מצג "חוקי" שבשם אכיפתו, מבצעים את פשעי המלחמה האלה. זה מצג חוקי, שפעמים רבות עומד בניגוד לחוק הבינלאומי. חשוב לציין, שבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, קבע בחוות הדעת המייעצת מ-2004, שאמנת ז'נבה הרביעית חלה על הגדה המערבית, שכל ההתנחלויות הוקמו בניגוד לחוק ולכן לא חוקי להגן עליהן.

   פעילות הביטחון של צה"ל בשטחים הכבושים נובעת מהצורך לדכא את ההתנגדות הפלסטינית לדחיקתם מארצם וכדי להגן על אזרחי ישראל מפני פעולות הנקם שלהם על מה שצה"ל והמתנחלים מעוללים להם.  

   ממשלת ישראל מתכוונת שוב לשלוח את צה"ל לבצע פעולת מלחמה חד צדדית נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן, שכל פשעה, היותם בדואים תחת הכיבוש הישראלי.    

   

607 - עקירת עצי זית

   ביום שלישי 17.7.18 כוחות ישראלים עקרו 100 עצי זית צעירים השייכים לחקלאי מהכפר הפלסטיני דיר בלוט. נראה שזה נעשה במטרה להרחיב את ההתנחלות הסמוכה לשם.

606 - הריסת בתי בדואים בנגב

ביום חמישי 12.7.18, הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים והרסו ברהט קיוסק פלאפל. בוואדי אל נעם, דרומית לבאר שבע, הרסו בית.

ביום רביעי 11.7, תחת האיום שיהרסו לו את ביתו והוא ישלם את עלות ההריסה, הרס בדואי את ביתו.

606 - צה"ל החרים כיתות בית ספר

   לקראת שנת הלימודים החדשה הציבו בחאלת א-דבאע, שבדרום הר חברון, שני קרוונים להרחבת בית הספר. ביום רביעי 11.7.18, באו חיילי צה"ל להחרימם. המקומיים הראו לחיילים צוו בית משפט המורה לעצור את ההחרמה. בכל זאת הקרוונים הוחרמו.

   לאחר מכן עברו חיילים לדרך מכיוון שעב אל בטם למסאפר יאטה והציבו שלוש חסימות על הכביש שמונעות את הגישה לשלושה כפרים: פחית, תבאן וחלאווה.

605 - הריסת בתי פלסטינים בגדה המערבית

   בימים שני עד חמישי, 2-5.7.18, כוחות הביטחון הרסו בתים במספר ישובים פלסטינים בגדה המערבית. הם הרסו באום טובא וראס אל עמוד המסופחות לירושלים; בבתיר, ליד בית לחם; באל פרסייה, שבצפון בקעת הירדן, הרסו מיכל מים גדול, ששירת 148 בני אדם; בסוסיה בדרום הר חברון; במופקרה, בדרום הר חברון, הרסו רפת; ובחיזמא, ליד ירושלים.

   ההריסה הגדולה ביותר הייתה בכפר הבדואי אבו נוואר, מזרחית לירושלים, שם הרסו 19 מבנים מתוכם תשעה מבני מגורים.

604 - צה"ל פינה באופן זמני פלסטינים בבקעת הירדן

   לפני כמה ימים סיפרתי לכם על תושבי חומסה שגורשו בתחילת יוני (5-6 ביוני) מבתיהם לצורך אימון צבאי. אתמול והיום (26-27.6.18) הם גורשו שוב, נזרקו בלב המדבר בשמש של מעל 40 מעלות , ללא טיפת צל, על ילדיהם וטפם- כל יום מ-6.00 בבוקר עד 20.00 בערב. זה הגירוש הרביעי בחודשים האחרונים, שמטרתם טיהור התושבים החוקיים של האזור והנחלתו למתנחלים היהודים. כפי שהתבטא בכיר בצה"ל - במקום שחיילים צועדים לא גדלה יבלית".

   דוניה אבו אל-כבאש, בת 34, נשואה ואם לשבעה, מסרה בעדותה ב-13.5.18:
"בכל פעם שפינו אותנו, החיילים נסעו מאחורינו והובילו אותנו כאילו היינו כבשים, בלי טיפת אנושיות או חמלה. מיהרנו עד כדי כך ששכחנו לקחת איתנו אוכל ושתייה. אני אמא לשבעה ילדים קטנים. יש לי ילד עם תסמונת דאון ותינוק בן פחות מחודש. בחוץ לפעמים קר מאוד או חם מאוד, מה אנחנו אמורים לעשות? בפעמיים הראשונות שגירשו אותנו השנה נשארנו ככה, בחוץ, באוויר הפתוח, מהשעה 6:00 בבוקר ועד אחר הצהריים. באחת הפעמים קיבלנו מהסהר האדום שני אוהלים וזה הקל עלינו קצת. אבל הלב היה כבד מדאגה לבתים ולרכוש שהשארנו מאחור. שמענו ירי וזה היה מפחיד מאוד. הילדים היו מבועתים ורעדו מפחד. הרגשנו שעבר נצח עד שהרשו לנו לחזור.

   בפינוי של ה-8.5.18 החיילים זרזו אותנו בצעקות ולא אפשרו לנו לקחת איתנו אוהל שרצינו להביא וגם לא שום דבר אחר. יצאנו בריצה כי החיילים הפחידו אותנו ואמרו לנו שתכף מתחילים לירות. ראינו את החיילים מסיירים באזור ושמענו את הירי. זה נשמע כאילו יש מלחמה. בכל אחד מהפינויים הקודמים חזרנו לאוהלים שלנו מותשים, וכל אחד התחיל לבדוק את הבית שלו והחפצים שלו ולספור את הכבשים. הדבר שהכי מפחיד אותנו הוא הסכנה שפצצות נפלו קרוב אלינו ולא התפוצצו, ולכן אנחנו בודקים ביסודיות בכל מקום.

   בכל פעם שחזרנו הביתה אחרי פינוי, האוהלים שלנו לא נראו כמו מקום שגרים בו בני אדם. הכול היה הרוס. החפצים מפוזרים, המזרונים זרוקים על הרצפה. הילדים הקטנים תמיד כל-כך מותשים כשאנחנו חוזרים, שהם פשוט נשכבים בתוך הבלגאן על הרצפה ונרדמים מיד. הטלאים הקטנים, שאנחנו לא יכולים לקחת איתנו כשמפנים אותנו, נמצאים בסכנה כי הם עדיין יונקים ונשארים שעות בלי אוכל או שתייה. אנחנו לא יודעים מה לעשות. הם רוצים לגרש אותנו מכאן אבל אין לנו לאן ללכת. אנחנו כל הזמן עוברים ממקום למקום. רוצים לגדוע את מקור הפרנסה שלנו ולהתעמר בנו כדי שנעזוב, עד שלא יישאר אף אחד באזור הזה".