660 - המתקפה על אל עראקיב נמשכת

   מה כבר לא נאמר ונכתב על הכפר הבדואי אל עראקיב שבנגב. אלה אנשים הנאבקים על זכותם לרכושם הקרקעי וזכותם להמשיך ולחיות בכפרם כפי שהיה לפני קום המדינה. ביום רביע (21.8.19) הייתי עד לרוע המתמשך שהשלטונות מפגינים כלפיהם. הגעתי עם עוד פעילת זכויות אדם כדי לקיים נוכחות של יהודים לצד האזרחים הלא-רצויים של מדינת ישראל. ואכן, לא צריך היה לחכות הרבה זמן עד שהגיעו במהירות רכבים של רשות מקרקעי ישראל, סיירת ירוקה ומשטרה, כדי לאכוף את החוק על  "העבריינים הבדואים". כשחשבתי על מה שראיתי, עלה בי הרעיון שחזיתי באינטימיות של הרוע.

   מסתבר שכולם מכירים את כולם. איש רשות מקרקעי ישראל נראה מאוד נחוש. הוא מצלם את כל הנוכחים ומחלק הוראות לפועליו ולשוטר במקום. אני מתרשם שהוא לא רק מבצע את תפקידו. הוא מזדהה אתו. הפועלים שאתו נראו לי יותר כמבצעי תפקידם. הבדואים מכירים אותו. הם אומרים לי שקוראים לו יאיר ומציינים בפני את המחלה ממנה הוא סובל. בשלב מסוים, כאשר הוא ניגש לרכבו, הוא קולט שצחקתי בשיחתי עם פעיל מקומי. זה מעורר את רוגזו עלי... על שהעזתי לצחוק. אני מזכיר לו מה עשו האנטישמים. ותוהה האם הוא מבין שיש דמיון בין מעשיו למעשיהם.

   אחת מהבדואיות מתווכחת בקולי קולות עם השוטר. היא כועסת על כך שבפעם הקודמת הוא רדף אחריה בין הקברים ורצה לעוצרה. "אם הייתי עושה לך דבר כזה בבית קברות של אבותיך היית יורה בי". לאחר מכן היא מראה לי בנייד סרטון מאותו אירוע.

   אני חש בזעם אין האונים שאוחז בכל הנוכחים הבדואים ובנו. אבל כולם יודעים את המגבלות ומתנהגים בהתאם. היה מקרה אחד בו השוטר עיקב צעיר שנתן ביטוי קולני לזעמו. הוא שוחרר תוך זמן קצר.

   המסגרות של הסוכות הספורות שהיו בשטח פורקו, קרשיהן הוחרמו והכוח חזר בשלום לבסיסו.

   רק אנחנו נותרנו במקום מבלי לדעת לאן להוליך את הבושה והכעס.   

659 - מתנחלים שרפו חבילות חציר של פלסטינים

   בלילה שבין יום חמישי לשישי (8-9.8.19), התגנבו מתנחלים לכפר הפלסטיני דיראת שבדרום הר חברון (סמוך להתנחלות כרמל), ושרפו חמישים חבילות חציר. הם כתבו – נקמה, וציירו מגן דוד. שיהיה ברור מי עומד מאחורי מעשה הגבורה...

                            על הקונפליקט בין חוק לצדק

                                              מאת: עמוס גבירץ

  כיצד ניתן להסביר לחלקים הפריבילגיים בחברה, שיש מצבים בהם אכיפת החוק היא נפשעת? הרי ברור לכל שלמדינה חייבים להיות חוקים וללא אכיפתם היא לא תוכל להתקיים. אם כך, איך תובן העובדה שאחרי כמה פסקי דין של בתי משפט בישראל, יש פעילי זכויות אדם ודו-קיום הממשיכים לעמוד לצידו של מפר חוק סידרתי?

  זה מביא אותי לספר את סיפורו של שייח סיאח מאל עראקיב שבנגב.

   אבי סבו של שייח סיאח, קנה שטח אדמה ב-1905 מידי בעל אדמות משבט אל עוקבי, באזור אל עראקיב שבנגב. מסמך הקנייה מצוי בידיו של שייח סיאח. אנשי שבטו, אל טורי, התיישבו בשטח זה, וב-1914, החלו בני השבט גם לקבור את מתיהם בחלקה קטנה מתוכו.

   ב-1952 הורה המושל הצבאי באזור לשייח של אותם ימים להתפנות מהמקום. הצבא אמור היה לערוך תמרונים באזור ו"למען ביטחונם" הם פונו תוך הבטחה שלאחר חצי שנה יוכלו לחזור. כאשר ביקשו לחזור, נאמר להם שיוכלו לחזור רק אם יחכרו את השטח מהמדינה. והרי השטח היה בבעלותם. מדוע שיחכרו את אדמתם מהמדינה?! התשובה לכך נעוצה בחוק רכישת מקרקעים 1953 שקבע, כי שטחי אדמה שלא היו בשימוש בתקופת הזמן שהוגדרה בחוק, עוברים לרשות המדינה. כך, באמצעות כוחו של צה"ל וחקיקה דרקונית ושרירותית, שדדה המדינה למעשה את האדמות האמורות.

   לימים חזרו התושבים והתיישבו בכפרם. בתגובה החלה המדינה להשמיד את יבוליהם ולהרוס בתים בכפרם. ב-2010 הרסה המדינה בפעם הראשונה את כל הכפר. מאז כבר הרסוהו יותר מ-145 פעמים.

   והרי אם מישהו ישדוד את רכושנו, הפרבילגים, נפנה למשטרה בתלונה. זאת תשלח את שוטריה שיעצרו את השודד ויעמידו אותו למשפט. השופט יגזור את דינו על הפשע שביצע. זאת חשיבות קיום החוק ואכיפתו.

   אבל מה קורה כאשר המדינה, היא זאת אשר פולשת ושודדת את אדמותיהם של אזרחים לא רצויים? כאן כבר מצאו דרכים לחוקק חוקים שייתנו תוקף חוקי למעשי השוד. ובכן, אותו חוק שרירותי (רכישת מקרקעים 1953). נוקט לשון ניטראלית, ובניגוד לחוקי הגזע נוסח חוקי נירנברג וחוקי הגזע בדרום אפריקה ומדינות דרום ארה"ב, לא כתוב בו שמטרתו העברת קרקע מערבים ליהודים למרות שזו מטרתו, לתת תוקף חוקי לשוד הקרקעות, אנחנו למדנו לקח מההיסטוריה...

   יש לזכור, לפני קום המדינה ב-1948, היו רק 7-8% מאדמות ישראל בידי יהודים. כיום  - 96%. כידוע הפלסטינים לא עמדו בתור כדי למסור את אדמותיהם למדינה. זאת לקחה אותן בכוח. לשם כך חוקקו חוקים שנתנו תוקף חוקי לגזל האדמות הנרחב.

   שייח סיאח ואנשיו הם מהבודדים שעד היום לא נכנעו והם ממשיכים לעמוד על זכותם להחזיק באדמותיהם ולחיות עליהן. הם עושים זאת בשם הצדק. מולם באה ממשלת ישראל ושולחת את שוטריה ושופטיה, בשם החוק, לאכוף את חוקי הגזל שלה על לוחמי הצדק, המסרבים להשלים עם רוע הגזרה.

   ובכן, לפי חוקי מדינת ישראל שייח סיאח ואנשיו הם עבריינים המפרים את חוקיה, וכך היא גם נוהגת בהם. אני קורא לזה קרימינליזציה של הקורבן. אבל אם מסתכלים על העניין מבחינת המוסר והצדק, הרי שהפושעת היא מדינת ישראל אשר שדדה את רכושם הקרקעי של שייח סיאח ואנשיו.

   אנחנו פעילי זכויות האדם ודו-קיום, לא מוכנים לעוור את השיפוט המוסרי שלנו בשם השייכות היהודית-ישראלית שלנו ולכן אנו עומדים לצידם של הקורבנות. בעינינו, אכיפת חוקי הגזל היא היא הפשע הגדול!

658 - הרשויות מטרידות את תושבי אל עראקיב

   מאז שחרור שייח סיאח מהכלא ב-23.7.19, יחידת יואב, הסיירת הירוקה ורשות מקרקעי ישראל מטרידים את תושבי אל עראקיב כמעט יומיום. ב-25.7.19, עצרו את השייח והשיגו צוו הרחקה ל-15 יום. כמעט כל יום פושטים על הכפר מספר פעמים. בודקים תעודות זהות, עוצרים תושבים, מחרימים ציוד והורסים את הכפר (ארבע פעמים). באחד ה"ביקורים" שברו את האנדרטה לזכר הרוגי הכפר ב-1948. הפעילות של השלטונות מלווה בתביעות בבית המשפט – שחייב את התושבים בעלות ההריסות החוזרות של הכפר בסכום של 1,600,000 שח'.

   כך למשל: ביום חמישי 8.8.19, בבוקר בדקו תעודות זהות. אחה"צ הגיעו עם מנכ"ל רשות הטבע והגנים. בשעה 17.30 הגיעו והרסו את מבני הכפר. ב-20.30 הגיעו ועצרו ארבעה תושבים, ששוחררו לפנות בוקר.

657 - המשטרה מתעללת בתושבי עיסאויה

   הייתי שם שלשום וזה מה שראיתי במו עיניי.
   בשעה 17:00 נכנסו 15 ואנים גדולים של יס"מ ומג"ב אל עיסאויה. סדר גודל של 70 חמושים מכף רגל ועד ראש. חלק מהם עצרו בלב השכונה - צומת שהרבה כלי רכב צריכים לעבור דרכו ושמרוכזות בו חנויות. עומדים עם כלי הנשק בצומת והואנים הגדולים מפריעים לתנועה, לפעמים ממש חוסמים את הצומת ותוקעים מכוניות.

   עיכבו עובר אורח. מחזיקים אותו ומחזיקים אותו. אחרי 10-15 דקות נזרקת אבן קטנה. היס"מ נדרכים רצים לסימטה. אבל אין להם מושג מאיפה הגיעה האבן ונאלצים לוותר.
   עשרות תושבים ברחוב. יושבים, מדברים מסתכלים על היס"מ. במרפסות הבתים נשים וילדים צופים. הכול מתוח.

   אבל שקט מדי. אף תושב לא זורק אבנים, לא מתעמת עם היס"מ אפילו לא מתווכחים איתם. ככה המשטרה לא תשיג את "המטרה" שלשמה נשלחו מיטב בחורינו למשימה המסוכנת.

   אז אחרי חצי שעה היס"מ מחליטים שהגיע הזמן לייצר אלימות. הם פונים לקבוצה של נערים שיושבים ליד אחד הבתים ובגסות מורים להם להסתלק מהרחוב. תוך כדי הויכוח מושלכת מכיוון כלשהו אבן.

   ליס"מ אין מושג מהיכן האבן הושלכה. אז הם פורצים לבית הכי קרוב. דורשים לעלות אל הגג (לא חוקי, אין צו חיפוש אין שום הרשאה לשוטרים להיכנס סתם אל בית). אחד מבני המשפחה אומר ליס"מ שהם יכולים לעלות אבל הוא רוצה להתלוות אליהם. השוטרים לא מסכימים. הוא חוזר על דבריו. אחד היסמניקים מתנפל עליו וחונק אותו. האחרים מצטרפים וחובטים בו קשות. בני המשפחה מנסים להיחלץ לעזרתו - היס"מ מרססים עליהם ספרי פלפל - הכול בתוך חדר אורחים קטן וצפוף.

   הבחור מוצא אזוק וחבול מהבית אל הרחוב. התושבים צועקים על המשטרה. היס"מ נלחצים ורוצים לזרוק רימון הלם אבל מפוצצים את הרימון על הגב של הבחור. הוא מתמוטט לכביש צווח. שותת דם. זה לא מספיק. השוטרים זורקים רימוני הלם וגז מדמיע לכל עבר. פחד אלוהים. אנחנו בורחים אל תוך בית אבל השוטרים לא מפסיקים. עוד ועוד בומים של רימוני הלם. העיניים צורבות מהגז.

   השוטרים משליכים את הבחור הפצוע כמו שק תפוחי אדמה אל הואן ולוקחים אותו למעצר.

   אני חוסך מכם את הוידיאו שלו מוכה ונאנק מכאבים. אני חוסך את התצלום של גבו החשוף ושותת הדם.

אתמול לא היה לי כוח לכתוב את הדיווח הזה. ובגלל האיחור אני יכול לספר לכם שכעבור כמה שעות הבחור שוחרר. הניסיונות של המשטרה להאשים אותו בהאשמות שווא נכשלו - מעצר שווא אלים. את האלימות הישירה ספג בחור גיבור אחד. אבל ההשתוללות פגעה בכל בני משפחתו והאימה היתה מנת חלקם של מאות התושבים ברחוב ובבתים הסמוכים.

כבר ששה שבועות שהמשטרה משתוללת יומיום בעיסאויה - מטילה טרור על אלפי תושבים. עד מתי ניתן לזה להמשיך?