יום שני, 28 במרץ 2016

494 - הרס בית בדואי בנגב


ביום רביעי 23.3.2016 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים לכפר הבדואי אל-סייד, ליד פורעה שבנגב והרסו בית.

494 - צה"ל שוב הרס בתים בחירבת טאנה


   ביום רביעי, 23.3.16, פעם נוספת הגיעו חיילי צה"ל לכפר הפלסטיני חירבת טאנה (ליד בית פוריק), ליום הרס נרחב. הם הרסו 17 מבני מגורים, 21 מחסות לבעלי חיים, 5 מבני שירותים, 5 טבונים ובריכה למאגר מים. כמו כן, הם חסמו כניסות לחמש מערות והחרימו ארבעה כלי רכב. ההריסה הקודמת בכפר הייתה השנה בתחילת מרץ (2.3.16).

יום חמישי, 24 במרץ 2016


פולשים לאדמתם
                                                                   מאת: עמוס גבירץ
   כאלף בתי בדואים נהרסו בשנה האחרונה. כשביעים אחוז מהם נהרסו בידי בעליהם, הבדואים! הצלחה המדהימה מצביעה על תופעה אנושית המבקשת הסבר: מה מביא אדם להרוס את ביתו במו ידיו? מה גורם לאדם להפוך עצמו ומשפחתו למחוסר בית?
   ההסבר מסתתר במדיניות של ממשלות ישראל כלפי הבדואים. הן צריכות לענות לשאלות: מדוע הורסים כל כך הרבה בתי בדואים בנגב? מדוע משמידים שדות תבואה שמגדלים בדואים? מדוע הבניה בכפרים הבדואים אינה חוקית? מדוע המדינה טוענת שהבדואים פולשים לאדמותיה?
   לפני קום המדינה היחידים שחיו במרחבי הנגב היו הבדואים. התנועה הציונית שרצתה ליישב יהודים בנגב, בימים שקדמו להקמת המדינה, רכשה את האדמות מבדואים. במלים אחרות, היא הכירה בבעלותם על האדמות.
   עד 1948 התנועה הציונית רכשה 7% מהאדמות שמהוות היום את שטחה של מדינת ישראל. היום קרוב ל-96% מאדמות המדינה הן בבעלות יהודית. זה לא נעשה בדרך של קנייה, אלא בעזרת כוח צבאי ומשטרתי וחקיקה מתאימה.
   מדינת ישראל גרשה בדואים מתחומה עד 1959. בשנות החמישים, ריכזה המדינה את רוב הבדואים שנותרו, באזור הסייג, הנמצא בצד הצפון מזרחי של הנגב. הבדואים המפונים הפכו לפליטים בארצם. לא פליטי מלחמה. את האדמה החקלאית שהשאירו מאחוריהם הבדואים, המדינה ניכסה לעצמה, בעזרת חקיקה. מאוחר יותר יצר בית המשפט הלכה משפטית שעיקרה, אי הכרה בבעלות הבדואים על אדמתם. בשנות השישים החלה מדיניות חדשה: ריכוז הבדואים בעיירות, על מנת לנשלם ממעט האדמות שעוד החזיקו בהן. פעם נוספת הפכו אותם לעקורים, פליטים במדינתם. ממשלת ישראל יצרה מצב חוקי בו כל כפרי הבדואים כולל הכפרים שהמדינה הגלתה את הבדואים אליהם הם כפרים לא מוכרים. אדמותיהם הוכרזו כאדמות חקלאיות האסורות בבניה. גם בבעלותם על האדמות החקלאיות לא הכירה המדינה. כך, יצרה המדינה מצב חוקי בו בדואי המבקש להיאחז באדמתו הופך לפולש לאדמת מדינה! בדואי המבקש לממש זכות אדם בסיסית לקורת גג באדמתו, נאלץ לעבור על החוק! במלים אחרות יצרו התנגשות בין חוק למוסר.  
   עכשיו, מי שהחריב את חיי הבדואים משתמש בחוקי הנישול שחוקק, כדי ליצור מצג שווא של פושעים הפועלים בניגוד לחוקי המדינה.
   אני מתקשה להבין כיצד פקידים רבים כל כך מוכנים לבצע מדיניות לא מוסרית - נישול בני אדם מבתיהם ואדמתם. אני מתקשה להבין כיצד כל כך הרבה מתנדבים לשרת ביחידת המשטרה "יואב" (היחידה שתפקידה לרדוף את המיעוט הבדואי בנגב). האם צבא הפקידים והשוטרים אינם מבינים שהם הורסים חיים של בני אדם, שכל פשעם היותם בדואים במדינת היהודים.
 הדוחות של מנגנוני המדינה השונים, כתובים בשפה נקייה, שפת אכיפת החוק. ההיבט המוסרי לא קיים בהם. הם מסתתרים מאחורי החוק היבש ושוכחים שמדובר בבני אדם. הם משוחררים מהידע ההיסטורי של גירוש הבדואים מהארץ ומאדמותיהם ומחקיקת החוקים שנתנו למעשי הפשע האלה כסות חוקית. עכשיו הבדואים מפרים את חוקי המדינה ויש לאכוף אותם.  
   והקרבנות חיים באימה מפני שוטרי יחידת "יואב". הם חיים בפחד מפני איומי הקנסות שיוטלו עליהם לאחר שאיבדו את כל מה שהיה להם.
   אם יבואו שודדים לנשל אותנו מרכושנו, נפנה למשטרה, כדי שזו תמלא את תפקידה להגן עלינו מפני הפושעים הקמים עלינו להחריב את חיינו. והנה לאוכלוסייה שלמה בישראל אין למי לפנות, כאשר באים השודדים להחריב את חייהם. אלה שוטרי יחידת "יואב" שבמקום להגן על אזרחי המדינה הבדואים, מאבטחים את קבלני ההריסה, תוך הטלת אימה על קרבנותיהם (בשם החוק כמובן)! כאן מתחיל תפקידם של פעילי זכויות האדם. הם אלה שאמורים לעמוד לצידם של אזרחי ישראל חסרי המגן.