הסכמי אוסלו - התרמית הגדולה

מאמרו החשוב של רון פונדק "אין לנו דרך אחרת" (פורסם ב"מוסף הארץ", 13.9.2013), חושף עובדה מדהימה, האמורה לשנות את כל היחס להסכמי אוסלו. מהסכמים לקראת שלום לתרמית הכי מוצלחת של ישראל בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני! אני מצטט: "בפועל, רבין ופרס השאירו את החזון והכיוון שאליו מוביל המשא ומתן למשהו עמום, תוך כדי הבהרה שבכל מקרה לא מדובר בפתרון של שתי מדינות." דברים אלה הופכים את כל ההערכה להסכמי אוסלו, מהסכמים שנועדו לקדם אותנו לקראת שלום, למעשה הטעייה כלפינו וכלפי העולם, כאילו חותרים לשלום, בזמן שבעצם התכוונו להמשיך ולהעמיק את הכיבוש. ההטעיה היתה כל כך מוצלחת, שרבין שילם עליה בחייו! הבה נסתכל על העובדות בשטח. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו היו 110,000 מתנחלים בגדה המערבית ללא ירושלים המזרחית. כעבור 7 שנים כאשר פרצה האינתיפאדה, היו 204,000 מתנחלים (היום כבר 330,000). בשבע השנים האמורות הרסה ישראל 1000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים ולפי אחת ההערכות הפקיע 160,000 דונם מאדמותיהם. בשבע שנות אוסלו התבצעו שני גירושי פלסטינים ממקומותיהם. כאשר מסתכלים על המפה ופעילות צה"ל בשטח, אנחנו רואים שישראל פועלת לסיפוח אזורי C תוך השארת בנטוסטאנים פלסטינים באזורי A ו-B. ההטעיה כל כך הצליחה, שעד היום האירופאים מממנים את הבנטוסטאנים האלה, תוך שחרור ישראל מחובותיה כלפי האוכלוסייה הנכבשת. אנחנו רואים מאמצים בלתי פוסקים של צה"ל לגרש אוכלוסיות פלסטיניות מאזורי C לאזורי A ו-B. כך בדרום הר חברון, בבקעת הירדן, באזור E-1 ובמקומות נוספים. כל זה בשביל להגיע לסיפוח עם מינימום פלסטינים בשטחים שיסופחו. נשאלת השאלה הכואבת, מדוע אנשי שלום כמו רון פונדק וחבריו נתנו יד לתרמית הזאת? האם בתמימותם לא הבינו לאן הולכים הדברים? ומדוע נפלה ההנהגה הפלסטינית בפח? איך קרה שתמורת אוטונומיה מוגבלת בשטח ובסמכויות הסכימו להשתתף בהבטחת ישראל ומפעל הכיבוש שלה? עמוס גבירץ