ביטול או הומניזציה של השיטה

מאת: עמוס גבירץ

   חג הפסח מזכיר לנו את זיכרון העבדות על נוראותיה. אלפי השנים שעברו מאז "היינו" עבדים במצרים לא השכיחו מלבנו את נוראות העבדות. וראה זה פלא: הלקח שהופק איננו ביטול העבדות, אלא הומניזציה שלה. אלפי שנים חלפו עד שהאנושות הגיעה להכרה כי את העבדות יש למגר מן העולם. וגם לאחר מכן עדיין אנו מגלים תופעות של עבדות במקומות שונים בעולם.

   חשבתי על הנושא בעקבות האחד במאי ומאבקי העובדים לזכויותיהם כנגד מנצליהם הקפיטליסטים.

   המהפכה התעשייתית העלתה על במת ההיסטוריה שיטה חברתית כלכלית חדשה: קפיטליזם. בעלי הון רכשו או הקימו מפעלים ושכרו עובדים כדי להפעילם. העניין לא נגמר בכך. כאשר אדם מעסיק פועל, נשאלת השאלה איך מתחלקים ברווחים. בעל המפעל כמובן רוצה כמה שיותר לעצמו, וכמה שפחות לעובדיו. העובדים כמובן רוצים תמיד שכר יותר גבוהה ותנאי עבודה נאותים. בתחילת הדרך שכרו בעלי ההון גם בעלי זרוע, כדי שאלה ימנעו מהפועלים לדרוש את המגיע להם. כך יכלו לקבוע תנאי עבודה לא אנושיים עם משכורות רעב. הם גם שכרו מנהלים, להם שילמו יותר, ובכך הפכום לסוכני השיטה.  לפועלים לא היו אלטרנטיבות. אם לא עבדו - רעבו. בעלי ההון גייסו גם את המדינות במאבקם נגד דרישות השכר והתנאים של הפועלים, כדי שיפעילו את כוחות הביטחון שלהן (הון שלטון)..

   נוצרה מציאות איומה שהיתה גרועה אף מהפיאודליזם והעבדות. למרות נוראות הפיאודליזם והעבדות יש בשיטות אלו ביטחון קיומי כלשהו לעבדים ולאריסים. הרי בעליהם צריכים אותם כדי שיעבדו עבורם. בקפיטליזם למי שלא היתה עבודה לא היה אוכל! ומי שכן עבד קיבל שכר רעב ותנאי עבודה מחפירים.

   זה היה המצב שהפך את הרעיונות הסוציאליסטים לרלוונטיים יותר מאשר אי פעם לפני כן. שוב עמדה השאלה בפני אלה שנאבקו בקפיטליזם: הומניזציה של השיטה או ביטולה. הסוציאליסטים נאבקו על הומניזציה של השיטה, ואילו הקומוניסטים והאנרכיסטים נאבקו לביטול הקפיטליזם..

   הסוציאליסטים, במאבקים מרים של שנים, הצליחו להגיע למדינת הרווחה כפי שהכרנו אותה. זה לא היה פשוט. הקפיטליסטים פיטרו כל פועל שדרש זכויות לעצמו ולחבריו. רק התארגנות  של פועלים הצליחה להשיג כוח שאפשר להשיג זכויות ומשכורות. מאבק זה נמשך עד היום. בעלי המפעלים מנהלים מלחמת חורמה נגד זכותם של הפועלים להתארגן, כדי שיוכלו להעביר יותר מההכנסות לעצמם ופחות לעובדים. הם קוראים לזה כלכלה חופשית. הם חפצים בחופש לעצמם, לעשות ככל העולה על רוחם, ולפועלים הם דורשים את שלילת חופש ההתארגנות!

   הקומוניסטים הצליחו לתפוס את השלטון במספר ארצות, והחלו בשינוי עצם השיטה. משטרי אימים שבחלקם רצחו מיליונים מבני עמם גרמו בסופו של דבר לכישלון הניסיון המהפכני. כאשר האלטרנטיבה גרועה מהשיטה בה לחמו, היא מאבדת את זכות קיומה. הקיבוץ וקומונות נוספות הביאו דגם אחר של שינוי השיטה. במקום מהפכה אלימה שכפתה עצמה על עמים, יצר הקיבוץ מהפכה וולונטרית, תוך בניית חברה ללא מעמדות, ורמת שוויון גבוהה. כל זה ללא כפיה ושפיכות דמים. הקיבוץ יצר דגם שביטל את השיטה הקפיטליסטית על כל נוראותיה מחד, ונמנע מאימי המהפכות הקומוניסטיות מאידך. אך בשטף החידלון של התנועה הסוציאליסטית בעולם ובארץ, גם הניסיון הקיבוצי הולך ונעלם ומותיר מאחוריו ריקנות נוראה של נסיגה מפסגת ההישגים האנושיים.

   מזה כעשרים שנה אנו עדים לחידלון התנועה הסוציאליסטית. ברית המועצות וגרורותיה נפלו. חלה נסיגה בהישגי מדינת הרווחה ובחקיקה המבטיחה זכויות עובדים, כאשר פעמים רבות מפלגות סוציאל דמוקרטיות משתתפות בחיסול מדינת הרווחה ופוגעות בזכויות העובדים. עכשיו גם רוב הקיבוצים נסוגו מתפיסת שוויון ערך האדם ושוויון ערך העבודה, תוך מעבר לשיטה הקפיטליסטית.

   וראה זה פלא. השיטה הקפיטליסטית כושלת כאשר כמעט אף אחד לא קורא עליה תיגר. יש בשיטה הזאת, חוץ מהאכזריות שבה, גם כשל פנימי המפיל אותה פעם אחרי פעם. זאת שיטה המעודדת בני אדם לחיות מעל ליכולות הכלכליות שלהם, דבר המביא למשברים חוזרים ונשנים. בצר להם פונים בעלי ההון למדינות, שיתערבו ויצילו אותם. פתאום מבקשים חסידי היד הנעלמה התערבות של המדינה! וכאשר המדינה תתערב ותתמוך בהם, יחזרו לקפיטליזם על כל נוראותיו, עד המשבר הבא...

   תהליך ההפרטה בקיבוץ (שפיים) החל הרבה לפני משבר השיטה הקפיטליסטית. עתה מושלם המעבר לשיטה הנמצאת בשיא כישלונה! אבל זוטות כאלה לא יסיטו את המשנים ממסלולם.    

הלאמת אדמות בדיר איסטיה + הריסות בנגב

   עוד דרך לדחוק פלסטינים מאדמותיהם.

   ביום רביעי ה-25.4.2012 מצאו 9 חקלאים פלסטינים מהכפר דיר איסטיה, שבנפת סלפית, צווי פינוי המורים להם לעקור 1400 עצי זית שלהם. מדובר בעצים הנמצאים בחלקותיהם, אשר ממוקמות בוואדי קנא. העילה: ישראל הכריזה על האזור שמורת טבע. החקלאים הוזהרו, שאם לא יעקרו את עציהם יוענשו במאסר ובקנסות כספיים.

   הקורבנות צריכים להקל על רודפיהם, ולחסוך מהם את העבודה האכזרית!

---------------------------------------------------

   ביום שני ערכה המשטרה מפגש חגיגי עם נכבדים בדואים לקראת יום העצמאות. 

למחרת, ביום שלישי ה-24.4.2012, באו נציגי המדינה, מלווים בכוחות משטרה, והרסו שוב את אל עראקיב. הם המשיכו והרסו בית באום-בטין. כפר הממוקם בין עומר לחורה.

הלאמץ

נסיגה אל הטבע - קיבוץ וסוציאליזם

נסיגה אל הטבע

מאת: עמוס גבירץ

   אחד הדברים שמייחדים את האדם משאר בעלי החיים הוא, היותו מורד בטבע. וזה חלק מהותי בהיותו אדם. אנחנו לובשים בגדים, גרים בבתים שבנינו, משתמשים בחשמל, במכוניות, מייצרים מוצרים ומזון וכו'. כל אלה דברים שהגענו אליהם מכיוון שאיננו מוכנים לקבל את הטבע כמו שהוא – מורדים בטבע. אבל המרד שלנו בטבע לא נגמר בצד הטכנולוגי. הוא בא לביטוי גם בצד האנושי. אנחנו רואים שלאורך ההיסטוריה האנושית, תמיד היו בני אדם שחיפשו דרכים לשפר את הטבע האנושי או את מה שבא כתוצאה ממנו. רואים את זה בדתות, שהציעו ערכי מוסר וצדק, ורואים זאת בחלק מהאידיאולוגיות – ליברליזם, סוציאליזם, אנרכיזם, פציפיזם וכו'. זה לא כך בקפיטליזם, פשיזם ולאומנות, שם מטפחים ומקדשים את חוקי הג'ונגל.

   בדברי אלה אני רוצה להתמקד בצד האנושי של המרד שלנו בטבע, אם כי לא תמיד אפשר להפריד ביניהם. אם נחשוב שאותם כלים שבאו לעזור לאדם במאבקו נגד אויבים טבעיים – כלי נשק – הפכו אותו ליצור היחידי שהורג בבני מינו, ובעצם הפכו את האדם לאויב הכי מסוכן של האדם, נבין שההפרדה בין שני תחומי המרד היא די שרירותית. רוב האידיאולוגיות שמנסות להיאבק בצדדים העכורים שבטבע האנושי, או בתוצאות של הצד הזה בטבענו, באו לעולם כתגובה למציאות, שנוצרה כתוצאה מהצד הטכנולוגי של המרד שלנו בטבע. הנשק שהפך מאבקים למסוכנים לקיום, הביא את הצורך ברעיונות הפציפיזם שמנסה להתמודד עם הטבע האנושי, והשלום המנסה להתמודד עם תוצאותיו. המהפך שחל אצל האדם, מאוספי מזון לציידים ומייצרי מזון, וכל ההתפתחות החברתית שנוצרה כתוצאה מכך, יצר יחסי חברה וכלכלה של מעמדות ופערים כלכליים חברתיים שהביאו להתפתחות רעיונות של צדק חברתי וכלכלי – סוציאליזם, המנסה להתמודד עם תוצאות של הסדר החברתי כלכלי, וקומוניזם המנסה לשנותו. אחת התופעות הקשות, שחוזרת על עצמה בהרבה מהניסיונות להיאבק בצדדים העכורים שבטבע האנושי ותוצאותיהם, היא שבניסיון גובר הצד העכור בטבע האנושי. ידועים המעשים הנוראיים שנעשו כמעט בשם כל דת, שהיו בניגוד גמור להטפותיה לשלום ולצדק. כדי להרחיק עדות, אגיד שבשם הנצרות – שבתחילתה היתה דת פציפיסטית, ויש בה יסודות פציפיסטים חזקים – נעשו פשעים איומים (ובכך חדלה להיות פציפיסטית). במהפכה הליברלית בצרפת ובמהפכה הקומוניסטית בארצות שונות, נעשו פשעים איומים בשם ערכים נעלים של אנושיות. אחד המאפיינים לדבר הוא, שאנשים שיש להם אמת – אם דתית או אידיאולוגית – מרגישים זכות לכפות אותה על אחרים, וחשים שיש להם לגיטימציה להשתמש בכל האמצעים כדי לקדם את אמונתם. האידיאולוגיה היחידה המשוחררת מזה היא הפציפיזם, פשוט משום שברגע שמתחילים להשתמש באלימות, חדלים להיות פציפיסטים. וזה בדיוק מה שקרה עם הנצרות.

   בתוך כל זה, יש יחוד לניסיון הקומונלי, לאורך ההיסטוריה האנושית, ולקיבוץ בתוך זה, כאחד מהניסיונות הקומונליים היותר מוצלחים. הניסיון שלנו מתייחד בזה שעם כל הלהט האמונתי-אידיאולוגי, אף פעם לא ניסינו לכפות אותו על החברה כולה. אנחנו קיימנו מהפכה וולונטרית – בניגוד למהפכה הנכפית, על כל נוראותיה. קיווינו שחלקים הולכים וגדלים בחברה מסביבנו יאמצו לעצמם את דרכנו. אמרנו שיש אלטרנטיבה לחוקי הג'ונגל, בהם יש תחרות של הכל בכל. במקום מנצלים ומנוצלים, עשירים ועניים, חיי שיתוף ושוויון. במקום תחרות, שיתוף. במקום קידמה ועושר, שבאה למעטים על חשבון הרבים, תוך ניצול הצדדים העכורים שבטבענו, נגיע לקדמה ועושר לכל, תוך ניצול ופיתוח הצדדים החיוביים שבטבענו. וגם נכונות לשלם את המחיר לשם כך, אם נשיג פחות עושר וקידמה טכנולוגית. ואינני מתעלם מחולשות וכישלונות – הרי הצדדים העכורים שבטבענו קיימים. בעצם אין אידיאולוגיה החופשייה מכישלונות. אבל הניסיון הקומונלי הצליח להימנע מהפשעים האיומים שנעשו בניסיונות של המהפכה הנכפית. ויש צדדים נוספים ששמים את הניסיון הקומונלי במקום ייחודי במרד של האדם בטבע. כשאדם דוגל באידיאולוגיה מסוימת, ברוב המקרים הוא יכול לדגול והרבה פעמים לקיימה מבלי שיזדקק לאחרים. אדם יכול להיות ליברל, אנרכיסט, סוציאליסט, פציפיסט, צמחוני וכו', גם אם אין לו שותפים לדעה. אידיאולוגיות מסוימות הוא גם יכול להגשים מבלי שיהיו לו שותפים – ליברליזם, צמחונות, אנרכיזם, פציפיזם וכו'. קומונה אפשר לקיים רק עם עוד אנשים. ופה האתגר הוא יותר מורכב מאשר באידיאולוגיות האחרות. בהבדל מהסוציאליזם (שהקומונה היא ענף שלו), שם הדרישה היא מהמדינה לקחת אחריות לכל אזרחיה, פה הדרישה היא קודם כל מהפרט להגשים בחייו את דרישותיו מהחברה. פה, את השוויון והשיתוף, והדאגה לכל, קיימנו בעצמנו בחיי היום יום שלנו. וכך אני יכול להגיד, שבמסע הארוך, וכנראה האין סופי, של האדם להיטיב את עצמו ואת חייו, על אף הצדדים העכורים שבטבענו, יש מקום ייחודי לניסיון הקומונלי-קיבוצי. לקומונות ולקיבוץ בתוכן, יש משמעות הרבה יותר רחבה מאשר רק לאנשים הנמצאים בהם. לקחנו חלק באחד המעשים הייחודיים והחשובים בהיסטוריה האנושית. זה לא מקרה שהיינו מוקד התעניינות ותקווה בעולם כולו.

   מתוך כל האמור, אני רואה בתהליך השינויים שבו אנו נמצאים היום, ויתור על הניסיון הנעלה והייחודי שלנו במסע הארוך של מרד נגד הצדדים העכורים שבטבע האנושי ותוצאותיהם. אינני מתנגד לשינויים. ההפך, אני רואה סכנה לחברה הנכנסת לקיפאון תפיסתי. השאלה היא, אם השינויים באים מתוך מגמה של שיפור במקומות שצריך שיפור, או שאלה שינויים הבאים מתוך כניעה לחולשות האנושיות שלנו ונסיגה מהדרך הייחודית שלנו. לצערי, כשאני מנתח את מהות השינויים, אני רואה ויתור על המאבק בצדדים העכורים שבטבענו וכניעה להם.

   כאשר לקחנו עובדים שכירים, נפגע מוסר העבודה שלנו. התחילה להיווצר תודעה מעמדית של בעלי בית, ובוז לעבודה. היום יש עבודות שחבר קיבוץ לא יעשה, ומי שעדיין עושה, ובכלל נותן את הנשמה בעבודה הוא "פרייר". היום צריך ג'וב, תפקיד ניהולי, עניין בעבודה. הצורך של המשק הוא עניין משני לחבר. כשאנחנו עושים הפרטה, אנחנו מתפרקים מהאחריות הכוללת שלנו כחברה לכל פרט שבה. כשמעבירים דירות לבעלות הפרט, מתחילים להתפרק מהבעלות המשותפת ברכוש. כשמכניסים תמורה לעבודה ושכר דיפרנציאלי, אנחנו נכנעים לעיקרון הדרוויניסטי-קפיטליסטי של, החזק ישרוד והחלש ייפול. והנה לנו תהליך שינויים שמסמן כניעה לצדדים העכורים שבטבע האנושי. ויתור על אחד מהצדדים המהותיים שבהיותינו אדם – ויתור על המרד בטבע, נסיגה לצד החייתי שבנו. 

שלום או תהליך שלום

שלום או תהליך שלום

מאת:עמוס גבירץ

   האכזבה גדולה. הנה הנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, הנחשב כמתון בצד הפלסטיני, נוטש את דרך המשא-ומתן לשלום ופונה לפעילות חד-צדדית, כאשר הוא פונה לאו"ם בבקשה להכיר במדינה פלסטינית. הוא עושה זאת לאחר שהכשיל את המשא-ומתן, בהציבו את הקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי. הוא דורש שישראל תוכיח, בבואה למשא-ומתן, כי היא אכן מתכוונת לשלום. הוא השתגע!

   להלן כמה נתוני מפתח להבנת המצב: מאז חתימת הסכמי אוסלו גדלה אוכלוסיית המתנחלים בגדה המערבית (בלי מזרח ירושלים) מכ-110,000 ב-1993, ליותר מ-300,000 מתנחלים כיום. רק בתקופת שבע השנים בין חתימת הסכמי אוסלו לפרוץ האינתיפאדה בשנת 2000, הרסה ישראל כ-1,000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים. לפי אחת ההערכות, בשבע שנות אוסלו הפקיעה ישראל כ-160,000 דונם אדמות בגדה המערבית. ההטבות למתנחלים נמשכו ונמשכות עד היום. גם בתקופת אוסלו, כמו לפניה וכמו עכשיו, מדיניות הגירוש נמשכה ונמשכת. כל הדברים האלה מראים שישראל בכלל לא התכוונה להשיג שלום. לישראל היה חשוב מאוד לבצע תהליך שלום, שבחסותו אפשר היה להמשיך בשקט את תהליך דחיקת רגלי הפלסטינים מהארץ.

   אבו מאזן הכין שיעורי בית ולמד מן הציונים. הוא מינה טכנוקרט לראש הממשלה אשר מנסה לבנות את המדינה שבדרך. אבו-מאזן הבין שהמשא-ומתן משמש כסות להעמקת הכיבוש, ולכן הוא העמיד תנאי שיוכיח כי ישראל אכן מתכוונת לשלום, ותפסיק את תהליך דחיקת רגלי הפלסטינים מהארץ בזמן המשא ומתן לשלום. אחרי שהבהיר כי ישראל אינה מתכוונת לשלום, אלא לתהליך שלום, החליט על צעד חד צדדי, של הכרת האו"ם במדינה פלסטינית. כך יתברר מי באמת מתכוון לשלום ומי מתכוון רק לתהליך שלום. והנה, דווקא הנשיא האמריקאי שעורר תקוות כה רבות, מסתמן כמי שתומך בתהליך שלום ולא בשלום! הוא הרי תומך בשתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום! ולמרות זאת, אובמה מטיל ווטו במועצת הביטחון על הכרה במדינה שהוא תומך בהקמתה!

   הממשל האמריקאי אינו עיוור מאז ומעולם הוא  נקט עמדה כנגד מדיניות ההתנחלויות של ישראל מאז הוקמו ההתנחלויות הראשונות, הממשל האמריקאי היה מודע לכך שהן נמצאות בראש סדר העדיפויות של כל ממשלות ישראל. לאורך כל יוזמות השלום שיזם הוא ידע שישראל לא שינתה את מדיניותה והמשיכה בהעמקת הכיבוש, במקום להפסיקו.

   לא כך היה בתהליך השלום שבין ישראל למצרים. אז התקיים אינטרס אמריקאי: על רקע המלחמה הקרה, שינתה מצרים אוריינטציה, מסובייטית לאמריקאית, וחלק מהתמורה שישראל נדרשה לשלם היה הנסיגה מסיני. באותה תקופה הלובי היהודי לא העז לצאת נגד אינטרס אמריקאי, וראש ממשלה ימני הבין שהברית עם ארה"ב יותר חשובה מן האידיאולוגיה שלו. באותו זמן תהליך שלום אכן הביא לשלום!

   כיום נראה שאין אינטרס אמריקאי בתהליך הישראלי-פלסטיני. הפלסטינים אינם יכולים לתת שום תמורה רצינית לאמריקאים על נסיגה ישראלית מן השטחים. לכן הלובי היהודי יכול להיות אפקטיבי, וישראל יכולה להמשיך ולקיים תהליך שלום אין סופי, תוך המשך העמקת הכיבוש, במטרה שיהפוך למציאות אי-רברסבילית!

   במציאות בה ישראל נוקטת באופן קבוע במדיניות חד-צדדית של קביעת עובדות בשטח, תוך הפרה שיטתית של החוק הבינלאומי, הבינו הפלסטינים שרק צעדים חד-צדדיים יעניקו להם סיכוי לזכות אי-פעם בשחרור מן הכיבוש ובמדינה לעצמם.  

ציונות קיומית וקנאית

ציונות קיומית וקנאית

מאת" עמוס גבירץ

   ראשוני הציונים הבינו שאף אחד לא יקבלם בברכה עם שובם לארץ ההיסטורית. הם הגיעו להכרה שרק עזרת המעצמות תאפשר את מימוש הפרויקט הציוני. כבר בתחילת הדרך הם פנו למנהיגי המעצמות בזמנם, במטרה לקבל תמיכה בפרויקט הציוני. גם לאחר קום המדינה, אשר איש משכניה לא רצה בה. המשיכה מנהיגות ישראל לדבוק בתפיסה שתמיכת המעצמות היא תנאי לקיומה. ציונות קיומית.

   לכך יש מחיר; אף מעצמה לא תתמוך בישראל אם זו לא תשרת אינטרסים שלה. ראינו איך צרפת תמכה בישראל בזמן מלחמת אלג'יר, כאשר ישראל ריתקה את הצבא המצרי אליה ומנעה התערבות מצרית באלג'יר. אחרי סיום הכיבוש הצרפתי באלג'יר השתנו האינטרסים הצרפתים, והם ניצלו את מלחמת 67 כדי לשים קץ ליחסים המיוחדים עם ישראל.

   בו בזמן יחסי ישראל עם ארה"ב שודרגו: על רקע המלחמה הקרה, כאשר מצרים וסוריה  נקטו במדיניות פרו סובייטית, השתתף צבא מצרי במלחמת תימן. האמריקאים חששו מקרבת צבא פרו-סובייטי לבארות הנפט בסעודיה, וחיפשו דרך להרחיקו. הרחקה זו התרחשה בעזרת ישראל. בעקבות ההסלמה במלחמת המים והגבולות בין ישראל לסוריה, הסורים קראו לעזרה. בתגובה, המצרים הוציאו חלק נכבד מצבאם מתימן והעבירו אותו לסיני. וכך ריתקה אליה ישראל צבא פרו-סובייטי והרחיקה אותו ממקורות הנפט. וכך בתחומים שונים, ישראל שירתה ומשרתת אינטרסים אמריקאים בתמורה לתמיכה האמריקאית.

     מאז מלחמת 67 התגבר זרם אחר בתנועה הציונית, שאקרא לו "הציונות הקנאית". רובם דתיים-לאומיים הרואים סימנים משיחיים בכיבוש ובהרחבת גבולות ישראל. אחרי מלחמת 67, תחת שלטון המערך, החלה ישראל במדיניות לא מוצהרת של הרחבת גבולותיה. לשם כך החלו בהקמת התנחלויות בשטחים הכבושים, שמטרתן הייתה ליצור עובדות בשטח בדרך לסיפוח השטחים הכבושים. מאז נעלמו הגבולות בין ישראל לשטחים הכבושים במפות ששורטטו ע"י ישראל.

   הבעיה המרכזית של ישראל היא, כיצד לעשות זאת מבלי לאבד את תמיכת המעצמות ושאר המדינות הידידותיות לישראל. ראשית, אין מצהירים על המדיניות. שנית, תהליך דחיקת הרגליים מתבצע בצעדים קטנים שלא מעוררים יותר מדי התנגדות בעולם. שלישית, משתמשים כמה שאפשר בטיעונים ביטחוניים כדי להצדיק את מעשי דחיקת הרגליים וההשתלטות על השטחים. בנוסף נענים כמעט לכל יוזמת שלום, אך נמנעים מלהתקרב למימושה.

   היוצא מן הכלל הוא השלום עם מצרים. ההסבר לכך הוא, שעל רקע המלחמה הקרה, שינתה מצרים אוריינטציה, מסובייטית לאמריקאית, וחלק מהעסקה המצרית-אמריקנית כלל לחץ אמריקאי על ישראל להחזיר את סיני. באותה תקופה אפילו מנהיג ימני כמנחם בגין העדיף את המשך היחסים המיוחדים עם האמריקאים על האידיאולוגיה שלו. גם הלובי היהודי לא העז לצאת נגד אינטרס אמריקאי. כך נוצרה התנגשות בין הציונות הקנאית לציונות הקיומית. גאולה כהן, ח"כית של הליכוד באותה תקופה, האמינה כי המשך כיבוש סיני חשוב מהיחסים המיוחדים עם ארה"ב. היא פרשה מהליכוד והקימה מפלגה של הציונות הקנאית, "התחייה".

   על רקע ניסיונות הציונות הקיומית להראות כאילו היא נענית ללחצים אמריקאים, וכאילו  היא עושה צעדים נגד ההתנחלויות, אירעו מספר התנגשויות בין הציונות הקיומית לקנאית. לדוגמה הקמת ההתנחלויות הראשונות של גוש אמונים בלב האוכלוסייה הפלסטינית. בדרך כלל נגמרו ההתנגשויות האלה בהסכם שאפשר לאנשי גוש אמונים להקים את ההתנחלות.

   הסכמי אוסלו הביאו את ההתנגשויות בין שתי הגישות לשיא. זכורה לי הופעה טלוויזיונית של מתנחל שאמר: "הממשלה צריכה להחליט, מלחמה נגד ערבים או נגד יהודים". זה נגמר ברצח ראש הממשלה רבין בידי איש הציונות הקנאית. פרס, שהתמנה לראש הממשלה לאחר רצח רבין, עשה את כל מה שהיה ביכולתו על-מנת להעלים את המחלוקות בין שתי הגישות.

   המעניין הוא, שלאורך כל תקופת אוסלו, בין 1993ל-2000, המשיכו כל הממשלות במדיניות העדפה של ההתנחלויות. בשבע שנות אוסלו עלה מספר המתנחלים בגדה המערבית (בלי מזרח ירושלים) מ-110,000 ל-200,000. כמו כן ישראל הרסה כ-1000 בתי פלסטינים, והפקיעה כ160,000 דונם אדמות. בוצעו שני גירושים: גירוש אחד של בדואים, כדי להרחיב את ההתנחלות מעלה אדומים, וגירוש שני בדרום הר חברון. תחת מעטה תהליך השלום, ישראל העמיקה אפוא את הכיבוש במקום לסיימו!

   התנגשות נוספת הייתה ההתנתקות מעזה. ראש הממשלה שרון ניסה לטרפד את מפת הדרכים של בוש והציע את ההתנתקות החד צדדית מעזה. האמריקאים תפסו אותו במילתו ודרשו ממנו לבצעה. שרון סרב להיכנס למשא ומתן עם הראשות  הפלסטינית, והתעקש על התנתקות חד צדדית. מהלך זה חיזק את החמס. עתה היה קל יותר להטיל את האשם להיעדר התקדמות לשלום על הפלסטינים.

   התנגשות קבועה בין שתי הגישות נערכת סביב המאחזים ה"לא מורשים". ממשלות ישראל התחייבו בפני האמריקאים לפנותם. כמובן שזה לא נעשה. כדי לרצות את האמריקאים, הורסים מדי פעם בתים במאחזים, פעולה המביאה להתנגשויות בין כוחות הביטחון למתנחלים. בתום ה"הצגה" הבתים נבנים מייד מחדש, וכן נערכות פעולות תג מחיר נגד  פלסטינים. דו"ח טליה ששון חשף שחלק נכבד מהמאחזים ה"לא מורשים" קיבלו מימון ממשלתי...

   כך לאורך שנים משתפות פעולה שתי הגישות בציונות, כל עוד המטרות משותפות. הציונות הקנאית מאיימת על הציונות הקיומית שלא תעז להחזיר שטחים למען השלום. הציונות הקיומית שומרת על הבריתות עם מעצמת העל ועם מדינות ידידותיות אחרות, במחיר האטת תהליך סיפוח השטחים הכבושים לישראל.

   כל זה מתרחש בזמן שהליגה הערבית מציעה שלום לישראל, תמורת סיום הכיבוש ופיתרון מוסכם לבעיית הפליטים. אבל ממשלת ישראל מעדיפה את השלום עם הקנאים, תוך המשך הכיבוש, על הביטחון הקיומי שלנו, אזרחי ישראל. כל עוד אין לחץ אמיתי על ישראל, הנובע מאינטרס אמריקאי, תמשיך ישראל  להעמיק את הכיבוש, תוך מצגות שווא של תהליכי שלום למיניהם.

על פשעי מלחמה ונאמנות

על פשעי מלחמה ונאמנות

מאת: עמוס גבירץ

   התופעה הזאת מוכרת. אדם העובד במקום מסוים מגלה מקרה שחיתות של מישהו מהעובדים. הוא פונה אל הממונים ומדווח להם. אם הממונים, אליהם פנה, מורחים את העניין ומאפשרים למעשי השחיתות להימשך, פונה העובד הנאמן לגורמים חיצוניים, כמו למשטרה או לעיתונות, בתקווה שהמשטרה תחקור ותפסיק את מעשי השחיתות, או שהעיתונות תפרסם את דבר השחיתות ותגרום ללחץ על הממונים במקום העבודה לפעול להפסקת השחיתות.

   בדרך כלל תגובת הציבור כלפי חושף השחיתות היא מאוד חיובית. מעשי השחיתות פוגעים בציבור הרחב ובפרטים רבים בתוכו. לכן המלחמה בשחיתות היא חלק מהמלחמה בפשע. אבל פה מתגלה תופעה מדהימה: מרבית העובדים האחרים באותו מקום עבודה רואים בחושף השחיתות בוגד! הוא הוציא עניינים פנימיים של מקום עבודתו החוצה. העובדה שניסה להביא את הממונים לפעול להפסקת השחיתות לא עוזר לו. שוב ושוב, בהרבה מקרים אנו רואים שחושפי השחיתות, בסופו של דבר מאבדים את מקום עבודתם.

   תופעה מאוד דומה מתרחשת בימים אלה בארץ בתחום זכויות האדם. אחרי אין ספור פניות של אנשי "יש גבול", של "הוועד נגד הריסת בתים" ועוד ארגוני זכויות אדם וארגוני שלום לכל הרשויות האפשריות בישראל, כולל אל הציבור הישראלי בכללו, בתלונה שכוחות הביטחון, בחסות המלחמה בטרור, עושים פעולות הנוגדות את האתיקה של הלחימה, את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. אחרי שראינו כי המשטרה, רשויות הצבא, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט לא נתנו מענה לטענותינו, פנינו לגורמים בחו"ל. פנינו אליהם בנושאים של הפרות בוטות של זכויות האדם. וזאת לדעת: כבר שנים שענייני זכויות האדם הפכו לאוניברסליים. אלה נושאים שכל אחד רשאי להתערב בענייניהן של מדינות אחרות. עדיין זכורה לנו התערבותה של ישראל ורבים מאזרחיה בענייני זכויות האדם של יהודים בבריה"מ. ישראל מתערבת כל פעם שנראה לה שזכויות אדם של יהודים נפגעות בידי ארצותיהם – ובצדק. זכויות אדם הן מחוץ לסוברניות של הממשלות, הן עניין אוניברסלי! וטוב שכך.

   עכשיו אומרים לנו שאנחנו בוגדים, שאנחנו פועלים נגד מדינת ישראל. הגדיל לעשות ח"כ יובל שטייניץ, המציע חוק שיעניש כל מי שיתלונן בחו"ל נגד חיילים, או בעלי תפקידים אחרים, שביצעו פשעי מלחמה.

   כדאי לכל הכועסים והמענישים להבין את המשמעויות של דבריהם ומעשיהם. כמו במקרים של גילוי מעשי שחיתות במקום העבודה גם כאן יש קונפליקט בין נאמנות, למוסר וחוק. פה דורשים מאתנו בשם הנאמנות למקום העבודה או למדינה לוותר על ההכרה והשיפוט המוסרי שלנו. בעצם אומרים לנו שמעשי פשע, ברגע שישראלים עושים אותם, ראויים להגנתנו. ואילו אנחנו אומרים: הנאמנות, אסור שתתן לגיטימציה למעשי פשע! בשם הנאמנות נעשו הפשעים הכי נוראיים נגד האנושות במקומות שונים בעולם. במקומות רבים הצליחו שליטים אכזריים – בשם הנאמנות – לגרום לכוחות הביטחון שלהם לבצע רצח עם, טבח המוני וכו'. אסור לנו לתת לנאמנות לעוור את הכרה המוסרית שלנו!

   היבט אחר של העניין נוגע למהותה של מדינת ישראל. אם המאבק נגד פשעי מלחמה מהווה בגידה במדינה, הרי שביצוע פשעי מלחמה נמצא במהותה של ישראל. אם המאבק נגד הפרת זכויות האדם הוא מאבק נגד ישראל, הרי שישראל במהותה מפרה זכויות אדם. אם המאבק לשלום הוא בגידה, הרי שישראל במהותה מתנגדת לשלום. אני מקווה שלא לזה מתכוונים הכועסים עלינו.

   פינוי ההתנחלויות מעזה הביא לתודעת הישראלים את משמעות איבוד הבית, האדמה ומקום הישוב. אבל רוב הישראלים מסרבים לדעת על יותר מ-5000 בתים שהרסה ישראל בחמש שנות האינתיפאדה הנוכחית. כ-45,000  פלסטינים איבדו את ביתם. אף אחד מהם לא פוצה. מאות אלפי דונם אדמות גזלה ישראל או חישפה, בחמש שנות האינתיפאדה. עשרות אלפי משפחות פלסטיניות איבדו את מקור מחייתן. הסגר, הכתרים, העוצרים והמחסומים גרמו למאות אלפי פלסטינים לאבד את פרנסתם. מספיק שאחוז קטן מנפגעי המלחמה של צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ייצאו לנקום בנו את שצה"ל והמתנחלים עוללו להם, כדי שנבין מאיפה ולמה יש כזאת מתקפת טרור נגדנו.

   הטרור המופעל על-ידי פלסטינים נגד אזרחים הוא נפשע. השאלה היא, מה האלטרנטיבה שיש בידי הפלסטינים להיאבק על זכויותיהם ונגד הפגיעות הבלתי פוסקות של צה"ל והמתנחלים. בבילעין ובכמה כפרים נוספים לפניו, נוצר דפוס של מאבק עממי, לא-אלים ברובו, תוך שיתוף של ישראלים ופעילי זכויות אדם מחו"ל. מאבק זה מציג אלטרנטיבה לטרור. חוגים רחבים בחברה הפלסטינית – כולל ראשי הראשות הפלסטינית – חושבים שהטרור מזיק לפלסטינים, ותומכים במעבר למאבק עממי לא-אלים. ברור שמאבק פלסטיני לא-אלים הנו גם האינטרס הביטחוני של אזרחי ישראל, שהרי איננו פוגע באף ישראלי. להפתעתנו, כוחות הביטחון נוקטים ביד קשה נגד הכפר כולו ונגד מפגינים לא-אלימים, כולל ישראלים. רבים הוכו, נפצעו, נעצרו ונאסרו. לא שמענו, מאף אחד מהמגנים אותנו, את הדרישה מכוחות הביטחון להפסיק את הפגיעה והדיכוי של המאבק הלא-אלים. האם הם מעדיפים מאבק אלים של הפלסטינים?! 

   במאבקנו נגד כל מעשי הפשע המוזכרים והנוספים, אנחנו פועלים למען טובתם וביטחונם של אזרחי ישראל.

  

     

קריאה להסלמה של אי-אלימות

קריאה להסלמה של אי-אלימות

מאת: עמוס גבירץ

 במשך כשנתיים נמשך מאבק הדמים הנוכחי בין ישראל לפלסטינים. מאות רבות של קורבנות בשני הצדדים ועוד הרבה יותר פצועים הם רק החלק הבולט של הסבל הנורא שהמלחמה הביאה. אף אחד לא יודע אם בסופו של דבר ישיג מי מהצדדים את מטרותיו במאבק. אנחנו כן יודעים שהמחיר הוא נורא. ומול הסבל הנורא והמחיר הנורא צריכים אנו לשאול את עצמנו האם אפשר אחרת. אם המנהיגים אינם מסוגלים להגיע להסדר שלום, והמאבק הוא בלתי נמנע, צריך לשאול את עצמנו אולי אפשר להיאבק בדרכים אחרות.

  אם נבדוק בהיסטוריה נראה שיש אפשרויות אחרות של מאבק. מהטמה גנדהי הנהיג את מאבקה של הודו לשחרור מעול הכיבוש הבריטי בדרכי אי-אלימות; מרטין לותר קינג הנהיג את מאבק השחורים בארה"ב לשוויון זכויות גם בדרכי אי-אלימות; הקוויקרים שהתיישבו בפנסילבניה עשו זאת תוך הסכמה ושלום עם האינדיאנים.

  אי-אלימות איננה חדשה בקונפליקט בין הישראלים לפלסטינים. בתנועה הלאומית הפלסטינית הועלו רעיונות אי-האלימות פעמים רבות. הניסיון המעניין ביותר להכניס את אי-האלימות כמעשה פרקטי במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי, נעשה בידי דר' מוברק עוואד בשנות השמונים. היה לניסיון הזה הרבה השפעה בחלק הראשון של האינתיפאדה הראשונה. פעולות כמו: הנפת דגל פלסטין, הכרזת עצמאות בכפרים, חרם על מוצרים ישראלים וגידול מזון ליד ובתוך הבית כתחליף, קביעת שעות פתיחת וסגירת חנויות ומרד מסים בבית סאחור היו רק חלק מהפעולות האי-אלימות שנעשו באינתיפאדה הראשונה. כלפי הציבור בישראל וכנראה בעולם כולו, האבן נתפסה כמעשה המרכזי של האינתיפאדה. האבן הצטלמה יותר טוב מכל הפעולות האחרות ולכן האפילה עליהן.

  בתוך הציבור היהודי אפשר לציין את "ברית שלום" ודומיה כארגוני שלום שניסו בשלבים המוקדמים של הקונפליקט למנוע את התפתחותו לכדי מלחמה, תוך חתירה להסדרי פשרה שיאפשרו לשני העמים לחיות בשלום זה לצד זה. ואין צורך להזכיר את תנועת השלום הפועלת במשך שנים על ארגוניה השונים.

  לאורך הסכסוך ובמיוחד בזמן האינתיפאדה הנוכחית אנחנו רואים שוב ושוב איך נוצרת הסלמה של אלימות. כשצד אחד פוגע בצד שני, וזה נוקם על הפגיעה בו, ואז הצד הראשון נוקם על הפגיעה בו באופן יותר קשה... השאלה היא, האם אפשר ליצור הסלמה הפוכה. במקום הסלמה של אלימות, הסלמה של אי-אלימות. כדי להציע דבר כזה צריך קודם לכתוב כמה דברים על אי-אלימות.

  באי-אלימות מנסה הנאבק לשנות את מעשיו של מתנגדו מבלי לפגוע בקיומו, תוך שהוא מאפשר לו כל הזמן לשנות את דרכו. כוחה של אלימות מבוסס על יצירת פחד אצל המתנגד. כוחה של אי-אלימות מבוסס על שחרור מפחד של המתנגד. בקונפליקט כמו שלנו יש סוגים שונים של אי-אלימות המותאמים למצבו של כל צד בקונפליקט. לפלסטינים, המנסים להשתחרר מהכיבוש הישראלי, יש את האופציה של אי-אלימות אקטיבית. זאת נוסתה במאבקם של ההודים לשחרור מידי בריטניה, במאבק השחורים לזכויות האזרח בארה"ב ובעוד מקרים רבים פחות מפורסמים. גם לישראלים יש אופציה של אי-אלימות שאני קורא לה, אי-אלימות מונעת. זה נוסה בידי הקוויקרים שהקימו את פנסילבניה, מתוך הסכמה עם האינדיאנים. לקונפליקט כמו שלנו, חוץ משני הצדדים הנאבקים ביניהם יש גם צד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט, ולכן הוא יכול להתערב בניסיון להשכין שלום ביניהם. אנו מכירים את תפקודם של כוחות האו"ם הבאים לשמור על הפסקת אש בין כוחות לוחמים, כצד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט. ארה"ב תווכה כצד שלישי במשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים.

  כאשר אין החלטה לאומית לפנות לדרך אי-האלימות, נשאלת השאלה מה ארגוני אופוזיציה יכולים לעשות. גם בתוך המאבק האלים המתרחש בין עמינו עכשיו יש קבוצות פלסטיניות המנסות לקיים מאבק לא-אלים. בהקשר הזה חשוב לציין את הארגון "רפרושמנט" הפועל בעיקר בבית סאחור. הם יוזמים פעולות לא אלימות נגד הכיבוש ומראים שיש אלטרנטיבה למאבק האלים. הם נעזרים במתנדבים הבאים מחו"ל ומשמשים כצד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט. מתנדבים אלה נותנים הגנה לא-אלימה לפעילים הפלסטינים מפני החיילים הישראלים. יש עוד ארגונים העוסקים יותר בחינוך לאי-אלימות. מטרת ארגונים אלה היא להכין את העם הפלסטיני לקבלת שיטת המאבק הלא-אלימה.

  בצד הישראלי אפשר להגיד שעיקר דרישותיה של תנועת השלום הישראלית מהממשלה, הן בתחום של אי-אלימות מונעת. כשאנחנו דורשים מהממשלה להפסיק את הפקעת האדמות, הריסת הבתים, בניית התנחלויות, את הכיבוש וכו', אנחנו דורשים להפסיק לעשות מעשים שאפשר לעשותם רק בעזרת אלימות והם מעוררים את האלימות של הצד השני. נשאלת השאלה, מה אפשר לעשות בתחום של אי-אלימות מונעת כאשר הממשלה אינה נענית לדרישותינו. סרבני המלחמה המסרבים להיות כלי מיליטרי בידי מדינה (או כל גוף אחר - אגב לא רק בישראל אלא בכל מקום), עושים פעולת אי-אלימות מונעת. סרבני השירות בשטחים הכבושים עושים פעולת אי-אלימות מונעת. ישראלים המחרימים תוצרת של התנחלויות מהשטחים הכבושים, עושים פעולת אי-אלימות מונעת. כך גם ישראלים המסרבים לעבוד בשטחים, לטייל שם או כל שיתוף פעולה אחר עם הכיבוש, עושים פעולת אי-אלימות מונעת.

  בזמן האינתיפאדה הראשונה ראינו שנוכחותם של עיתונאים ותיירים באזור של התנגשויות בין מפגינים פלסטינים לחיילים ישראלים, הורידה את רמת האלימות של החיילים. על אותו עקרון החלו פעילי שלום נוצרים מצפון אמריקה לפעול בחברון, כמשקיפים על מצב זכויות האדם במקום. הם יכולים לפעול מכוח היותם צד שלישי שאיננו אויב של שום צד. לאורך האינתיפאדה הנוכחית אנחנו רואים את פעילותם של אנשים מצפון אמריקה וארופה כמשקיפים וכמתערבים בענייני זכויות אדם, הפועלים כצד שלישי שאין לו אויבים בסכסוך.

  אי-אלימות מאפשרת גם שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני. גם ישראלי החושב שהפלסטינים צודקים במאבק הנוכחי, איננו יכול לתמוך במאבק אלים נגד ארצו. הוא כן יכול להשתתף במאבק לא אלים נגד מעשים לא צודקים שישראל עושה בשטחים. אפשר להביא כדוגמאות את העזרה בבנייה מחדש של בתים הרוסים שעושה הועד הישראלי נגד הריסת בתים, את שיירות המזון של תעיוש לכפרים וערים נצורות. אלו פעולות של אי-אלימות אקטיבית. כאשר נמצאים ישראלים ופלסטינים ביחד, בפעולות אלה, לא פעם משמשים הישראלים כמגנים לא-אלימים של הפלסטינים מפני החיילים הישראלים (צד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט).

  המטרה של כל הדברים האלו היא שכל צד יעודד את הצד השני להפחית מאלימותו, ולפנות לאי-האלימות כאמצעי במאבקו. במקום לעודד את השנאה ורגש הנקם בואו נעודד את הרצון הטוב והאמון בין שני הצדדים לקראת שלום צודק ובר קיימא למען שני עמינו והאזור כולו.