מה כבר לא נאמר ונכתב על הכפר הבדואי אל עראקיב שבנגב. אלה אנשים הנאבקים
על זכותם לרכושם הקרקעי וזכותם להמשיך ולחיות בכפרם כפי שהיה לפני קום המדינה.
ביום רביע (21.8.19) הייתי עד לרוע המתמשך שהשלטונות מפגינים כלפיהם. הגעתי עם עוד
פעילת זכויות אדם כדי לקיים נוכחות של יהודים לצד האזרחים הלא-רצויים של מדינת
ישראל. ואכן, לא צריך היה לחכות הרבה זמן עד שהגיעו במהירות רכבים של רשות מקרקעי
ישראל, סיירת ירוקה ומשטרה, כדי לאכוף את החוק על "העבריינים הבדואים". כשחשבתי על מה
שראיתי, עלה בי הרעיון שחזיתי באינטימיות של הרוע.
מסתבר שכולם מכירים את כולם. איש רשות מקרקעי
ישראל נראה מאוד נחוש. הוא מצלם את כל הנוכחים ומחלק הוראות לפועליו ולשוטר במקום.
אני מתרשם שהוא לא רק מבצע את תפקידו. הוא מזדהה אתו. הפועלים שאתו נראו לי יותר
כמבצעי תפקידם. הבדואים מכירים אותו. הם אומרים לי שקוראים לו יאיר ומציינים בפני
את המחלה ממנה הוא סובל. בשלב מסוים, כאשר הוא ניגש לרכבו, הוא קולט שצחקתי בשיחתי
עם פעיל מקומי. זה מעורר את רוגזו עלי... על שהעזתי לצחוק. אני מזכיר לו מה עשו האנטישמים.
ותוהה האם הוא מבין שיש דמיון בין מעשיו למעשיהם.
אחת מהבדואיות מתווכחת בקולי קולות עם השוטר.
היא כועסת על כך שבפעם הקודמת הוא רדף אחריה בין הקברים ורצה לעוצרה. "אם
הייתי עושה לך דבר כזה בבית קברות של אבותיך היית יורה בי". לאחר מכן היא
מראה לי בנייד סרטון מאותו אירוע.
אני חש בזעם אין האונים שאוחז בכל הנוכחים
הבדואים ובנו. אבל כולם יודעים את המגבלות ומתנהגים בהתאם. היה מקרה אחד בו השוטר
עיקב צעיר שנתן ביטוי קולני לזעמו. הוא שוחרר תוך זמן קצר.
המסגרות של הסוכות הספורות שהיו בשטח פורקו,
קרשיהן הוחרמו והכוח חזר בשלום לבסיסו.
רק אנחנו נותרנו במקום מבלי לדעת לאן להוליך
את הבושה והכעס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה