מאת: עמוס גבירץ
בוקר. אתה בודק את המיילים שקיבלת, ואז לפתע אתה מבחין במייל הכמעט שבועי של חיה נוח - אותו מייל שאתה תמיד מקווה לא לראות – "כוחות רבים מרוכזים בצומת קמה". רק הנושא, בינתיים, עדיין לא גוף המייל. והחרדה מתגנבת מייד ללב, מי יהיו הקורבנות הפעם? אתה חושב מייד על השעה. האם אב המשפחה כבר יצא לעבודתו? האם הילדים הגדולים כבר יצאו ללימודיהם? ואז נשארת אם המשפחה לבדה עם התינוקות, אותם שוטרינו האמיצים יגררו החוצה אל מחוץ לבית, ולנוכח עיניהם הבוכיות יהרסו את ביתם-עולמם. ואתה חושב על האב שישמע על הנעשה,יעזוב הכול, וייסע כאחוז שיגעון הביתה, כדי לחזות בהריסות ביתו-עולמו. ואתה חושב על הילדים. הו הילדים, הם יחזרו מבית ספרם ויגיעו למקום שונה מזה אותו עזבו בבוקר, ובריצת טירוף יתחילו לחפש את ביתם-מקומם שאיננו.
ואתה חושב על השוטרים. אלה התגייסו למשטרה כדי להגן עלינו מפני הפשיעה, אשר מכה בחברה ללא רחם, וכל אחד מנפגעי הפשיעה רואה בהם את מושיעיו. אבל במקום להגן עלינו מפשיעה, שולחים את השוטרים לפשוע. שוטפים את מוחם בסיפורים על הבדואים, עברייני הבניה, שהמדינה חייבת למנוע את פלישתם והשתלטותם על אדמותיה. אין מספרים להם איך הגיעו אדמות אלה לידי המדינה. אין מסבירים להם את ההבדל בין החוק הפלילי, המגן עלינו מפני הפשיעה, לבין חוקי תכנון ובניה, בעזרתם בהחלטה פוליטית, ניתן להוציא אנשים חפים מפשע – שהמדינה חושקת באדמותיהם- אל מחוץ לחוק. המדינה, קבעה כי כל הבניה בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים, כפרים אשר לא הוכרו ע"י המדינה מסיבות פוליטיות -,היא בלתי חוקית. הם לא הוכרו ע"י המדינה למרות שבדואים ישבו בכפריהם הרבה לפני קום המדינה. חמור מכך, בדואים שפונו מאדמותיהם, אותן גזלה מהם המדינה בעזרת חקיקה, ויושבו בידי המדינה באזור הסייג, מוגדרים ע"י המדינה כפולשים. פולשים במקום בו המדינה הושיבה אותם! ועכשיו הורסים את בתיהם, כי ברגע שהם מממשים את זכות האדם לקורת גג, הם מפרי חוק במדינת היהודים.
ואתה חושב על קבלן ההריסות, שהלך למכרז (!) כדי שיוכל להתפרנס מהרס חיי האומללים האלה. ואתה חושב על הטרקטוריסט שיושב על הטרקטור ומבצע את עבודתו. איך הם חוזרים לחיק משפחותיהם אחרי יום הריסת חיים של אחרים? מה הם מספרים למשפחותיהם אחרי יום עבודה כזה?!
ואתה חושב על הזוגות הצעירים בקרב הבדואים מאז תחילת דיוניה של ועדת גולדברג בעניין הבדואים בנגב, הכריזה המדינה מלחמה נגד זכותם של אותם זוגות להינשא! רוב הצעירים הבדואים (בכפרים הלא מוכרים) העומדים להינשא מקימים פחון, כדי שיוכלו להתחיל בחיים המשותפים לאחר נישואיהם. אך הרי הוחלט עם תחילת עבודת ועדת גולדברג להתרכז בהריסת בתים חדשים; בניה חדשה - אחת דינה: להיהרס. אז מה עושים?! אם בכל זאת מתחתנים, נאלצים לחיות אצל ההורים או האחים. כי זאת לדעת: בחברה הבדואית לא תמצאו מחוסרי בית (הלוואי עלינו). זכור לי פעם שביקרנו ליד הריסות בית בדואי ופגשנו את בעליו. שאלתי אותו: איך אתם מסתדרים? והוא השיב: "אני והילדים הגדולים גרים אצל אחי והורי, האישה והקטנים גרים אצל הוריה".
ומקננת בלבנו חרדה נוספת. אם הכוחות מתרכזים בצומת קמה, אזי יש סכנה ששוב יהרסו את הכפר אל- עראקיב, אותו הורסים בערך פעם בחודש. והעקשנים האלה אינם מבינים את הרמז. אצלנו לא מבצעים טרנספר, אצלנו הטרנספר הוא מרצון. יחזרו ויהרסו עד שהרצון לעזוב יגבר על כוח העמידה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה