כוחות ביטחון במבחן האתי

מאת: עמוס גבירץ

   שוב ושוב אנו נתקלים באמירה "צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם". ברצוני לסתור את האמירה הזאת ולטעון שגם במבחן האתיקה של צבא ומלחמה - צה"ל כושל.

   מדינות, ולפעמים גם ארגונים, מקימים צבא ומשטרה כדי להתגונן מפני אויבים חיצוניים ופנימיים. אלה גופים שבשם ההגנה על המדינה ואזרחיה, מקבלים לגיטימיות להשתמש באמצעים שבמהותם אינם מוסריים, כמו אלימות והרג. מזה נובע שבעצם הגדרתם, גופים אלה אינם מוסריים. ההיתר להשתמש באמצעים של אלימות והרג נושא סכנה גדולה, לא רק לאויבים, אלא גם למי שהקימו את הגופים האלה. לכן הצבא והמשטרה חייבים לעמוד בקפדנות בכללי האתיקה, שמציבים מגבלות ליכולת הפעולה שלהם.

   כאשר אני דן בסוגיה מה בין אתיקה למוסר, בהקשר הזה, אני מציע את ההבחנה הבאה: המוסר בבסיסו עוסק בהגנה על החיים, על אורח החיים ובמניעת סבל, ואילו האתיקה בבסיסה מציעה את עקרון ההוגנות בניהול מערכות וביחסי אנוש. לכל מקצוע וארגון מקצועי יש כללי אתיקה משלהם. כך שהמוסר מציע קוד פעולה בין בני אדם, ואילו האתיקה מציעה קוד פעולה למקצועות ולארגונים המקצועיים. האתיקה היא בעצם קוד מוסרי המיוחד לכל מקצוע ולארגונים העוסקים בו.

   כדי שאדם יוכל לעסוק במקצוע מסוים, הדרישה האתית היא שעליו לעבור תקופת הכשרה שתסמיך אותו לעסוק באותו מקצוע. זאת כדי שתועלתו תעלה על הסכנה שיגרום נזק בעיסוקו. רופא שלא למד כראוי את מקצועו יגרום נזק למטופליו. כך גם עו"ד או פועל בניין וכן הלאה. הקוד האתי של כל מקצוע גם מציב גבולות עד לאן מותר להתקדם במעשה המקצועי. במסגרת הכלל של הוגנות, רופא חייב לקבל את הסכמת המטופל לפעולות מסוימות. כך גם עו"ד חייב לקבל את הסכמת הלקוח לפעולות מסוימות.

   במקרה של לוחמים, הכלל של הוגנות אינו תלוי בהסכמת הצד השני. מכלל ההוגנות - שלוחם אינו נלחם במי שאינו יכול להגן על עצמו - נובע שלא נלחמים באזרחים חסרי מגן ושאם הצד השני נכנע או נפצע ונוטרל, הלחימה חייבת להיפסק.

   מתוך ההיתר לשימוש באלימות ובהרג בהגנה מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, נובע שאתית אסור להפעיל את הגופים האלה למטרות שאינן התגוננות מפני אויבים. מכך נובע שכל פעילות צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים – כמו גזל האדמות, גזל המים, הקמת ההתנחלויות ושמירה עליהן, גירוש אוכלוסייה אזרחית, הריסת בתים, הגבלת גישה לאדמות חקלאיות וכו' – מנוגדת לאתיקה של צבא ומלחמה. כך גם לגבי המשטרה: כל הפעילות של המשטרה בהריסת בתי בדואים, בגזל אדמותיהם, בהגבלת שטחי המרעה שלהם, בהשמדת גידולים חקלאיים, בהריסת כפרים ועוד – מנוגדים לאתיקה של המשטרה. בכל הפעולות האלה, כוחות הביטחון תוקפים אזרחים חסרי מגן, מבלי שאלה איימו על מישהו.

   כאן תעלה טענה כנגדי, שאלה פעולות של אכיפת חוק ולכן הן מוצדקות מבחינה אתית. זו תשובתי: אלה פעולות אכיפת חוקים המנוגדים לחקיקה הבינלאומית ולאמנות זכויות האדם, שישראל מחויבת להן. בחוות הדעת המייעצת מ-2004 קבע בית הדין הבינלאומי בהאג, שכל הפעילות של צה"ל הפוגעת באוכלוסייה האזרחית הכבושה שלא למטרות ביטחוניות מובהקות, אינה חוקית. כאשר מדינה יוצרת מצב חוקי שבו אזרחים אינם יכולים לממש את זכויות האדם לרכושם הקרקעי, לאורח חייהם, לקורת גג, ולשאר צרכים בסיסיים, הרי שאכיפת חוקיה אינה מוסרית ובטח לא אתית.

בכל המקרים האלה אנו רואים כוחות חמושים התוקפים אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן ובכך מאבדים את הלגיטימציה האתית שלהם. 

560 - הריסת בתי בדואים בנגב

ביום רבעי, 26.7.17, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים ליום הריסת בתי בדואים בנגב. ליד שגב שלום הם הרסו שני בתי מגורים, באם-גבו, מזרחית לתל שבע, הרסו בית מגורים (פעם תשיעית) והחרימו את תכולתו. וברחמה, ליד ירוחם, הרסו לול תרנגולות קטן של ילד.

560 - פלסטיני נהרג מנפל שצה"ל הותיר בשטח

   בשבת, 22.7.17, יצא עודיי נוואג'ה (17) מאיבזיק (מזרחית לתיאסיר שבבקעת הירדן הפלסטינית), למרעה עם הצאן של משפחתו. ושם מצא את מותו מפיצוץ נפל שנותר בשטח מאימוני צה"ל באזור.

559 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום חמישי, 20.7.17, באו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים ליום הריסות בתי בדואים בנגב. בוואדי אל נעם הם הרסו בית; ליד חורה הרסו בית; בוואדי ר'וואין, ליד מולדה, הרסו בית.

559 - שלוש שנים בכלא לבדואים שהשתתפו בהפגנה

   ביום שלישי, 18.7.17, שופט בית משפט השלום בבאר שבע, רון סולקין, גזר על שלושה בדואים שהשתתפו בהפגנה ליד חורה (30.11.13), שלוש שנים מאסר וקנס של 25,000 שח'. שני נאשמים נוספים קיבלו ששה חודשי עבודות שירות ו-15,000 שח' קנס.

588 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום רביעי, 5.7.17, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים ליום הריסות בתי בדואים בנגב. הם הרסו בית מגורים ברהט; סמוך לשגב שלום הרסו בית מגורים, לול והחרימו קונטיינר בגודל 6X4; בסמוך לכסייפה בדואי נאלץ להרוס את ביתו, וזה תחת איום שבמידה והם יהרסו את ביתו, הוא ישלם את עלות ההריסה. הם השלימו את המהלך בהריסת ריצפת הבית. הם שוב הרסו את אל עראקיב.  

   ביום רביעי, 12.7.17, הם הרסו בוואדי אל נעם אוהל מחאה. 

                          סוג הכיבוש משפיע על סוג המאבק נגדו

                                                מאת: עמוס גבירץ

   קראתי בעניין את מאמרה של רות גביזון, "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי", הארץ, 30.6.17. רות גביזון טוענת שמתנגדי הכיבוש התייאשו מהסיכוי לגמור עם הכיבוש בדרך של מאבק פוליטי, ולכן פנו למאבק נגד הכיבוש דרך בתי המשפט וארגוני זכויות אדם. אני חושב שדבריה מאוד נכונים לגבי כיבוש דרום לבנון, שם באמת היו ענייני ביטחון, שעמדו במרכז הויכוח הציבורי והמאבק היה פוליטי. לא כך הוא לגבי השטחים שנכבשו ב-1967. בשטחים אלה, מייד לאחר הכיבוש, החלה ממשלת ישראל במדיניות סיפוח לא מוכרזת, אבל מאוד ברורה של מעשים בשטח: שוד קרקעות, הקמת התנחלויות, הריסת בתים, גירושים, השתלטות על המים ועל מחצבים וכו'.

   מדיניות הסיפוח גרמה לכך שצה"ל למעשה ממשיך את מלחמת 1967 עד היום, כאשר, לאחר שסיים את המלחמה בצבאות ערב, הוא ממשיך להלחם באוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, החיה בשטחים שכבש. זאת מלחמה העומדת באופן מובהק בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה:

  הוגנות! חייל נלחם בלוחם ולא במי שאינו יכול להגן על עצמו.

  הגנה! צבא נלחם נגד מי שמסכן את ביטחון האזרחים והמדינה.

  תגובה לפגיעה, או איום בפגיעה! צבא נלחם במי שפגע במדינה או איים לפגוע, בה ובאזרחיה.

   כל התנאים האלה אינם קיימים במלחמתו של צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים, הנעשית במטרה לרשת את הארץ מידם. נכון, כאשר פלסטינים מעטים יוצאים לנקום את מה שצה"ל עולל להם, מתחיל תפקידו הביטחוני של צה"ל.

   ממשלות ישראל שולחות את צה"ל לפעילות שכל כולה עומדת בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה. כדי להתגבר על הבעיה, יצרו שורה שלמה של חוקים ומצבים חוקיים, שלאורם שולחים את חיילי צה"ל להלחם באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. מה לעשות, חלק גדול מהחקיקה הזאת עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי.

   במצב הזה ארגוני זכויות האדם אינם יכולים להפריד את המאבק למען זכויות אדם מהמאבק בכיבוש. זאת הסיבה מדוע לאורך השנים פחתו אנשי ימין מהמאבק לזכויות האדם. אני עוד זוכר את הימים, בהם "בצלם" ו"האגודה לזכויות האזרח" פחדו משיתוף פעולה עם "הוועד נגד הריסת בתים". הם ראו בנו ארגון פוליטי, בעוד הם הקפידו על ההפרדה בין זכויות אדם למאבק הפוליטי נגד הכיבוש, עליו כתבה רות גביזון. אנחנו אמרנו שרוב הפרות זכויות האדם נעשות בשירות מטרות אידיאולוגיות פוליטיות של השתלטות וסיפוח השטחים הכבושים, כך שהמאבק לזכויות האדם ממילא הוא מאבק נגד הכיבוש.

   כך גם בשדה המשפט. כל פעילות משפטית נגד שוד הקרקעות, נגד הקמת התנחלויות, נגד הרס בתים, נגד שוד המים ומחצבים, נגד גירושים, אם רוצים או לא, היא פעילות נגד מדיניות הסיפוח. הרי כל המעשים האלה נעשים כחלק ממדיניות הסיפוח.

   כך גם בעניין טוהר הנשק. הארגון שוברים שתיקה, הוקם בידי אנשים, שכחיילים נשלחו לעשות דברים שצבא אינו עושה: פגיעה באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן, בשירות מתנחלים בחברון ובמקומות אחרים. כל הפגיעות האלה נעשות בשירות מדיניות הסיפוח.

   המאבק נגד כיבוש דרום לבנון, באמת היה פוליטי. שם לא היתה מדיניות של סיפוח. לעומת זאת בגולן ובגדה המערבית יש מדיניות סיפוח הגורמת להפרות זכויות אדם, לחקיקה בלתי חוקית או המתנגשת במוסר, ולפגיעות חמורות באתיקה של צבא ובטוהר הנשק. לאורך השנים, אם רצינו או לא, כל המאבקים לזכויות אדם, אם ציבוריים או משפטיים, ממילא הפכו לחלק מהמאבק במדיניות הסיפוח. כך גם המאבק לטוהר הנשק.