סוג
הכיבוש משפיע על סוג המאבק נגדו
מאת: עמוס גבירץ
קראתי בעניין את
מאמרה של רות גביזון, "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי", הארץ, 30.6.17.
רות גביזון טוענת שמתנגדי הכיבוש התייאשו מהסיכוי לגמור עם הכיבוש בדרך של מאבק
פוליטי, ולכן פנו למאבק נגד הכיבוש דרך בתי המשפט וארגוני זכויות אדם. אני חושב
שדבריה מאוד נכונים לגבי כיבוש דרום לבנון, שם באמת היו ענייני ביטחון, שעמדו
במרכז הויכוח הציבורי והמאבק היה פוליטי. לא כך הוא לגבי השטחים שנכבשו ב-1967.
בשטחים אלה, מייד לאחר הכיבוש, החלה ממשלת ישראל במדיניות סיפוח לא מוכרזת, אבל
מאוד ברורה של מעשים בשטח: שוד קרקעות, הקמת התנחלויות, הריסת בתים, גירושים, השתלטות
על המים ועל מחצבים וכו'.
מדיניות הסיפוח גרמה
לכך שצה"ל למעשה ממשיך את מלחמת 1967 עד היום, כאשר, לאחר שסיים את המלחמה
בצבאות ערב, הוא ממשיך להלחם באוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, החיה בשטחים שכבש. זאת
מלחמה העומדת באופן מובהק בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה:
הוגנות! חייל נלחם
בלוחם ולא במי שאינו יכול להגן על עצמו.
הגנה! צבא נלחם
נגד מי שמסכן את ביטחון האזרחים והמדינה.
תגובה לפגיעה, או
איום בפגיעה! צבא נלחם במי שפגע במדינה או איים לפגוע, בה ובאזרחיה.
כל התנאים האלה
אינם קיימים במלחמתו של צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים, הנעשית
במטרה לרשת את הארץ מידם. נכון, כאשר פלסטינים מעטים יוצאים לנקום את מה
שצה"ל עולל להם, מתחיל תפקידו הביטחוני של צה"ל.
ממשלות ישראל
שולחות את צה"ל לפעילות שכל כולה עומדת בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה. כדי
להתגבר על הבעיה, יצרו שורה שלמה של חוקים ומצבים חוקיים, שלאורם שולחים את חיילי
צה"ל להלחם באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. מה לעשות, חלק גדול מהחקיקה הזאת
עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי.
במצב הזה ארגוני
זכויות האדם אינם יכולים להפריד את המאבק למען זכויות אדם מהמאבק בכיבוש. זאת
הסיבה מדוע לאורך השנים פחתו אנשי ימין מהמאבק לזכויות האדם. אני עוד זוכר את
הימים, בהם "בצלם" ו"האגודה לזכויות האזרח" פחדו משיתוף פעולה
עם "הוועד נגד הריסת בתים". הם ראו בנו ארגון פוליטי, בעוד הם הקפידו על
ההפרדה בין זכויות אדם למאבק הפוליטי נגד הכיבוש, עליו כתבה רות גביזון. אנחנו
אמרנו שרוב הפרות זכויות האדם נעשות בשירות מטרות אידיאולוגיות פוליטיות של
השתלטות וסיפוח השטחים הכבושים, כך שהמאבק לזכויות האדם ממילא הוא מאבק נגד
הכיבוש.
כך גם בשדה
המשפט. כל פעילות משפטית נגד שוד הקרקעות, נגד הקמת התנחלויות, נגד הרס בתים, נגד
שוד המים ומחצבים, נגד גירושים, אם רוצים או לא, היא פעילות נגד מדיניות הסיפוח.
הרי כל המעשים האלה נעשים כחלק ממדיניות הסיפוח.
כך גם בעניין טוהר
הנשק. הארגון שוברים שתיקה, הוקם בידי אנשים, שכחיילים נשלחו לעשות דברים שצבא
אינו עושה: פגיעה באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן, בשירות מתנחלים בחברון ובמקומות
אחרים. כל הפגיעות האלה נעשות בשירות מדיניות הסיפוח.
המאבק נגד כיבוש
דרום לבנון, באמת היה פוליטי. שם לא היתה מדיניות של סיפוח. לעומת זאת בגולן ובגדה
המערבית יש מדיניות סיפוח הגורמת להפרות זכויות אדם, לחקיקה בלתי חוקית או המתנגשת
במוסר, ולפגיעות חמורות באתיקה של צבא ובטוהר הנשק. לאורך השנים, אם רצינו או לא,
כל המאבקים לזכויות אדם, אם ציבוריים או משפטיים, ממילא הפכו לחלק מהמאבק במדיניות
הסיפוח. כך גם המאבק לטוהר הנשק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה