411 - הממשלה מתכננת לפנות ישובים בדואים ולהקים במקומם ישובים יהודים

   ביום חמישי 8.5.2014 באו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים, לכפר הבדואי שבנגב, אל זרנוג (ליד מושב נבטים) וחילקו צווי הריסה לבתים.

   הממשלה מתכננת לפנות את הכפר אל-זרנוג, המונה כ-4,000 נפשות, במטרה להקים יישוב ליהודים ששמו עומרית. אזכיר שגם את הכפר אום אל-חירן מתכננת הממשלה לפנות ולהקים במקומו יישוב יהודי שייקרא חירן.

410 - הריסת בתי בדואים בנגב

  ביום חמישי 1.5.2014 הופיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים לכפר הבדואי  רחמה, ליד ירוחם שבנגב, והרסו בית. הם המשיכו והרסו בית בתל שבע. לאחר מכן הרסו שוב את אל-עראקיב.

410 - הריסת בתים ומסגד בעווארתא

   הכפר הפלסטיני טוואייל, כפר לוויין של עקרבא שבגדה המערבית, הוא בית ל-250 נפשות. ביום שלישי 29.4.2014 נכנסו חיילי צה"ל לכפר והרסו שלושה בתי מגורים, מסגד, דיר כבשים ולול. 29 נפשות נותרו ללא קורת גג.

   הכפר סובל מהריסות חוזרות ונשנות. כך למשל, בינואר השנה הרס צה"ל שני בתים, שלושה מאגרי מים ודיר.

   אדמות הכפר נמצאות מזרחה ממנו. על חלק גדול מהן הכריז צה"ל שטח אש, והוא עורך בהן אימונים. בשל המגבלות על עיבוד האדמות המרוחקות, החקלאים תושבי הכפר חדלו להגיע לחלקן.

                        מה קרה לתנועת השלום הישראלית?

                                                                 מאת: עמוס גבירץ
   עוד יוזמת שלום מוחמצת בידי ממשלת ישראל, תוך מאמץ אדיר להטיל את האשם על הצד השני, וחוץ מקבוצות בודדות בתנועת השלום, נדמה שלאף אחד – במה שאמור להיות תנועת השלום הישראלית – לא אכפת.
   תנועת השלום הרדיקלית חצויה בוויכוח בין פתרון שתי המדינות לפתרון של מדינה אחת. כמי שדוגל בשתי מדינות, אני חושש שאלה הדוגלים במדינה אחת הופכים את עצמם ללא רלוונטים.
   מי שרואה את הנעשה באזור C שבגדה המערבית רואה שיש מאמץ לגרום לפלסטינים רבים ככל האפשר לעזוב את אזור C ולעבור לאזורי A ו-B. במילים אחרות, ישראל, בלחץ הנסיבות, נטשה את החלום לספח את כל הגדה המערבית. היום המדיניות הלא מוכרזת היא לספח את אזור C ולהשאיר בנטוסטנים פלסטיניים באזורי A ו-B. סיפוח שטחים בלי ליצור בעיה דמוגרפית. כשם שבתוך ישראל, כמעט כל האדמות של אזרחי ישראל הפלסטינים נגזלו מהם, כך יקרה לפלסטינים שיישארו באזור C, שישראל מתכוונת לספח. בכל מקרה, פתרון המדינה האחת נהיה לא רלוונטי.
   בכך לא תמו הבעיות של תנועת השלום הישראלית. כאשר אני בוחן את עיקר הפעילות של ארגוני השלום, המרכיבים את תנועת השלום הישראלית, אני רואה תופעה מעניינת: תנועת השלום כמעט כולה, מבלי משים, הפכה לתנועת זכויות אדם! אינני בא לומר שמאבקי זכויות אדם אינם חשובים, להפך, אבל מסוכן שתנועת שלום נסוגה מפעילות למען השלום.
   אני חייב להודות בחלקי בתהליך הזה, בלא יודעין. הייתי מהיוזמים והמקימים של "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים", ב-1997. היו אלה ימי תהליך אוסלו, תחת ממשלת נתניהו הראשונה. בתנועת השלום שרתה אווירה מאוד אופטימית לגבי הסכמי אוסלו. רבים ראו בזה תהליך בלתי הפיך לקראת השלום בין הישראלים לפלסטינים. הדבר גרם להורדת רמת הפעילות ולהיעלמות הצעירים מתנועת השלום. הם חזרו אליה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. מי שהסתובב בגדה המערבית, ראה פעילות של צה"ל שנגדה כוונות של שלום. ראינו הפקעת אדמות, הריסת בתים וגירוש פלסטינים לטובת הרחבת התנחלויות. זה היה הרקע להקמת הוועד. רוב פעילי הוועד בתחילת דרכו עברו את גיל ה-40 לחייהם. הוויכוח המרכזי בוועד היה סביב השאלה אם אנו ארגון זכויות אדם או ארגון שלום. אני הגעתי למסקנה שאנו ארגון זכויות אדם, אלא שבניגוד לארגוני זכויות אדם קלאסיים כמו האגודה לזכויות האזרח, בצלם, רבנים לזכויות האדם ואחרים, העושים הפרדה בין זכויות אדם לפוליטיקה, אנחנו קשרנו בין השתיים. זאת מתוך ההכרה שהרוב המוחלט של הפרות זכויות אדם נעשות בשירות מטרות אידיאולוגיות-פוליטיות: דחיקת הפלסטינים מהארץ כדי לרשת אותה.
   ואכן, כאשר אני מנסה לנתח את פעילות תנועת השלום הישראלית היום, אני רואה שהיא בעיקרה פעילות למען זכויות אדם. בהבדל מארגוני זכויות האדם, תנועת השלום רואה את הקשר בין הפרות זכויות אדם ובין המטרות האידיאולוגיות-פוליטיות שלשמן הן נעשות. הבעיה היא שבלהט הפעילות לזכויות אדם, שכחנו את תפקידנו כתנועת שלום, האמורה להיאבק על דעת הקהל הישראלית נגד ממשלות המעדיפות סיפוח שטחים כבושים, על שלום וביטחון.
   בצעירותי שמענו תמיד מממשלות ישראל, שידנו מושטת לשלום וארצות ערב מסרבות. והנה התהפך המצב: מאז ועידת בירות של הליגה הערבית ב-2002, ישראל מסרבת ליד המושטת לה לשלום מצד העולם הערבי. היכן תנועת השלום הישראלית בעניין?!      

 

  

 

 

 

409 - צה"ל יורה רימוני גז והלם לבתי פלסטינים

   ביום ראשון 20.4.2014 ב-18.00 נכנסו 5 ג'יפים של צה"ל לכפר הפלסטיני עוורתא (דרומית לשכם). החיילים ירו רימוני גז ורימוני הלם לתוך ארבעה בתי מגורים וחנות. יושבי הבתים נמלטו מבתיהם לרחוב. החיילים הכו ילד וניסו לעצור ילד נוסף. אדם שהתערב וניסה למנוע את המעצר, נעצר בעצמו, ושוחרר אחרי שעתיים. ילדה בת שלוש נזקקה לטיפול רפואי.

   למחרת שוב נכנסו החיילים לכפר ושוב ירו רימוני גז והלם לבתים. לאחר מכן עזבו את הכפר. 20 אנשים נזקקו לטיפול רפואי.

תגובה לארי שביט "גודו" "הארץ", 24.4.14

                לא רוצים שלום אבל הם אשמים

                                             מאת: עמוס גבירץ
   על פניו, מאמרו של ארי שביט, "גודו", נראה מאוד משכנע. הנה מגיעים פעם אחר פעם לסיפה של אפשרות שלום, ו"סרבן" השלום, אבו מאזן תמיד נרתע ולא מספק את הסחורה. אבל אפשר להסתכל על העניין אחרת. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, היו בגדה המערבית, בלי מזרח ירושלים, 110,000 מתנחלים. כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, כבר היו 204,000 מתנחלים. היום יש יותר מ-350,000. במילים אחרות, גם בעת משא ומתן לשלום, לא חדלה ישראל לרגע מצעדיה החד-צדדיים כדי ליצור מצב בלתי הפיך בדרך לסיפוח חלקים גדולים של הגדה המערבית. ולא כתבתי על גזל האדמות הבלתי פוסק והרס הבתים הבלתי פוסק וניסיונות הגירוש הבלתי פוסקים, שכולם קורים תוך כדי משא ומתן לשלום.
   כאשר ביקשו רון פונדק ז"ל ויאיר הירשפלד מרבין ומפרס הנחיות לאן להוביל את המשא ומתן של אוסלו, נאמר להם שבשום אופן לא לשתי מדינות. ובכל זאת, אש"ף בהנהגת ערפאת קיבל את ההסכם.
   המשא ומתן האלטרנטיבי, שהביא ליוזמת ז'נבה, התנהל תוך התייעצות של יאסר עבד רבו עם ערפאת וקבלת הסכמתו. כאשר באמת ירצו שלום, יתחילו את המשא ומתן  הרשמי מההסכמות שהושגו אז.
   בדומה לממשלת נתניהו, שבה מכהן שר שיכון מטעם "הבית הלאומי", בממשלת ברק כיהן יצחק לוי, מנהיג המפד"ל דאז, כשר השיכון. גם הוא קבע שיאי בנייה בשטחים הכבושים בזמן משא ומתן לשלום, אלא שאז היו יותר מתוחכמים ולא עשו פרובוקציות גלויות לטרפוד המשא ומתן, כמו עכשיו. כאשר ביקש ערפת מברק למנוע את ביקורו הפרובוקטיבי של שרון בהר הבית, כדי למנוע את האסון שהדבר ימיט, ברק העמיד פני דמוקרט וסירב. השאר היסטוריה. כאשר התקדם המשא ומתן לפי הצעות הפשרה של הנשיא קלינטון, התפטר ברק והביא לבחירות, וכך הופסק המשא ומתן.
   כאשר נאלץ נתניהו, בלחץ אמריקאי, "להסכים" להקפאת הבנייה בהתנחלויות, לגלג עליו אולמרט ואמר שעליו לא הופעל שום לחץ להפסיק את הבנייה בהתנחלויות. הוא אפילו עשה עבודות תשתית באזור אי 1, שבו האמריקאים לוחצים על ישראל שלא תבנה.
   אם זכור לי נכון, בשל חקירות על מעשי שחיתות, התפטר אולמרט מתפקידו, בשלב מתקדם של המשא ומתן, ובטח לפני שהושלם. אגב, אולמרט התנה את המשא ומתן בכך שלא יהיה פיוס בין פת"ח לחמאס. ומי יעשה שלום עם פת"ח כאשר חמאס לא מחויב לו?! והנה עכשיו מפסיקים את המאמצים לחדש את המשא ומתן, בגלל ניסיונות הפיוס בין פת"ח לחמאס!
   אבו מאזן למד את הלקח ודורש שישראל תבוא למשא ומתן לשלום כאשר היא מתכוונת לכך. הוא לא דורש את כל הפרמטרים המראים שישראל מתכוונת לכך, רק דרישה אחת: הפסיקו לקבוע עובדות בשטח באופן חד-צדדי.
   האמריקאים הצליחו לשכנעו ללכת למשא ומתן מבלי שישראל תפסיק את הבנייה בהתנחלויות. במקום זאת, ישראל הסכימה לשחרר מספר מינימאלי של אסירים. כל שחרור ספג מסע מתוזמר של התנגדות, ואת השחרור האחרון ישראל פשוט מסרבת לבצע, כלומר, מפרה הסכם! המשא ומתן מלווה כמובן בתנופת בנייה מואצת בהתנחלויות ובפגיעה בכל הפרמטרים האחרים לכוונות השלום של ישראל, כגון הריסת בתי פלסטינים, מאמצים לגירוש פלסטינים בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובאי 1, אי-אכיפת החוק על מתנחלים התוקפים פלסטינים, העברות תקציבי ענק לחיזוק ההתנחלויות ועוד.  
   איננו יודעים בדיוק מה היה בתשעת חודשי המשא ומתן. לפי דרישות אבו מאזן לתנאי חידוש המשא ומתן, מסתבר שלא עסקו בשאלות המהותיות בין הצדדים. שוב ישראל רוצה משא ומתן. אבו מאזן רוצה משא ומתן שיביא גם תוצאות. לזה ישראל לא מסכימה!
   לצערי, ארי שביט מנצל את המוניטין שיצא לו כתומך שלום בעבר ורותם אותו למאמץ של ממשלת ישראל להטיל על הפלסטינים את האשם בכישלון מאמצי השלום.

 

408 - תקיפות צה"ל בסלפית

   בליל 4 באפריל 2014 נכנס כוח צה"ל לעיירה הפלסטינית סלפית. החיילים השליכו רימוני גז מדמיע ורימוני הלם ברחבי העיירה וערכו חיפושים בכמה בתים.

   ביום ראשון 6.4.2014 תקפו חיילי צה"ל בית ספר יסודי לילדות בסלפית והשליכו רימוני גז והלם לתוך בית הספר. עשר תלמידות נזקקו לטיפול רפואי. בינואר עולל צה"ל תקיפה דומה נגד בית הספר.