מה קרה לתנועת השלום הישראלית?

                                                                 מאת: עמוס גבירץ
   עוד יוזמת שלום מוחמצת בידי ממשלת ישראל, תוך מאמץ אדיר להטיל את האשם על הצד השני, וחוץ מקבוצות בודדות בתנועת השלום, נדמה שלאף אחד – במה שאמור להיות תנועת השלום הישראלית – לא אכפת.
   תנועת השלום הרדיקלית חצויה בוויכוח בין פתרון שתי המדינות לפתרון של מדינה אחת. כמי שדוגל בשתי מדינות, אני חושש שאלה הדוגלים במדינה אחת הופכים את עצמם ללא רלוונטים.
   מי שרואה את הנעשה באזור C שבגדה המערבית רואה שיש מאמץ לגרום לפלסטינים רבים ככל האפשר לעזוב את אזור C ולעבור לאזורי A ו-B. במילים אחרות, ישראל, בלחץ הנסיבות, נטשה את החלום לספח את כל הגדה המערבית. היום המדיניות הלא מוכרזת היא לספח את אזור C ולהשאיר בנטוסטנים פלסטיניים באזורי A ו-B. סיפוח שטחים בלי ליצור בעיה דמוגרפית. כשם שבתוך ישראל, כמעט כל האדמות של אזרחי ישראל הפלסטינים נגזלו מהם, כך יקרה לפלסטינים שיישארו באזור C, שישראל מתכוונת לספח. בכל מקרה, פתרון המדינה האחת נהיה לא רלוונטי.
   בכך לא תמו הבעיות של תנועת השלום הישראלית. כאשר אני בוחן את עיקר הפעילות של ארגוני השלום, המרכיבים את תנועת השלום הישראלית, אני רואה תופעה מעניינת: תנועת השלום כמעט כולה, מבלי משים, הפכה לתנועת זכויות אדם! אינני בא לומר שמאבקי זכויות אדם אינם חשובים, להפך, אבל מסוכן שתנועת שלום נסוגה מפעילות למען השלום.
   אני חייב להודות בחלקי בתהליך הזה, בלא יודעין. הייתי מהיוזמים והמקימים של "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים", ב-1997. היו אלה ימי תהליך אוסלו, תחת ממשלת נתניהו הראשונה. בתנועת השלום שרתה אווירה מאוד אופטימית לגבי הסכמי אוסלו. רבים ראו בזה תהליך בלתי הפיך לקראת השלום בין הישראלים לפלסטינים. הדבר גרם להורדת רמת הפעילות ולהיעלמות הצעירים מתנועת השלום. הם חזרו אליה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. מי שהסתובב בגדה המערבית, ראה פעילות של צה"ל שנגדה כוונות של שלום. ראינו הפקעת אדמות, הריסת בתים וגירוש פלסטינים לטובת הרחבת התנחלויות. זה היה הרקע להקמת הוועד. רוב פעילי הוועד בתחילת דרכו עברו את גיל ה-40 לחייהם. הוויכוח המרכזי בוועד היה סביב השאלה אם אנו ארגון זכויות אדם או ארגון שלום. אני הגעתי למסקנה שאנו ארגון זכויות אדם, אלא שבניגוד לארגוני זכויות אדם קלאסיים כמו האגודה לזכויות האזרח, בצלם, רבנים לזכויות האדם ואחרים, העושים הפרדה בין זכויות אדם לפוליטיקה, אנחנו קשרנו בין השתיים. זאת מתוך ההכרה שהרוב המוחלט של הפרות זכויות אדם נעשות בשירות מטרות אידיאולוגיות-פוליטיות: דחיקת הפלסטינים מהארץ כדי לרשת אותה.
   ואכן, כאשר אני מנסה לנתח את פעילות תנועת השלום הישראלית היום, אני רואה שהיא בעיקרה פעילות למען זכויות אדם. בהבדל מארגוני זכויות האדם, תנועת השלום רואה את הקשר בין הפרות זכויות אדם ובין המטרות האידיאולוגיות-פוליטיות שלשמן הן נעשות. הבעיה היא שבלהט הפעילות לזכויות אדם, שכחנו את תפקידנו כתנועת שלום, האמורה להיאבק על דעת הקהל הישראלית נגד ממשלות המעדיפות סיפוח שטחים כבושים, על שלום וביטחון.
   בצעירותי שמענו תמיד מממשלות ישראל, שידנו מושטת לשלום וארצות ערב מסרבות. והנה התהפך המצב: מאז ועידת בירות של הליגה הערבית ב-2002, ישראל מסרבת ליד המושטת לה לשלום מצד העולם הערבי. היכן תנועת השלום הישראלית בעניין?!