413 - דייג פלסטיני מעזה מת מירי חיילי צה"ל

   ביום שני 26.5.2014 עימד שוקרי סאלם, דייג פלסטיני שעסק בדיג מן החוף בצפון רצועת עזה, שלוש-מאות מטרים מגבול ישראל, נורה בידי חיילי צה"ל ונפצע קשה. ביום ראשון 5.6.2014 הוא מת מפצעיו.

412 - צה"ל תוקף ילדים בחברון

   צה"ל מנסה כבר שנים למנוע מהפלסטינים שימוש בבתי הספר בשכונת קיטון שבחברון.

   ב-2011, בתחילת שנת הלימודים, הציב צה"ל שער מגלה-מתכות במחסום 29, הנמצא בדרך לשלושה בתי הספר. בעקבות זאת, קיימו המורים והתלמידים את השיעורים בצדי הרחוב, לפני המחסום. כעבור שלושה ימים ירו חיילי צה"ל רימוני גז מדמיע לעבר התלמידים. מאז עוברים הילדים ומוריהם דרך מגלה המתכות.
   חיילים נוהגים לירות רימוני גז והלם לעבר תלמידים בדרכם ברחוב, לפעמים בתגובה לזריקת אבנים של ילדים ולפעמים ללא מעשה מצד הילדים.
   ב-14.5.2014 ירו חיילים שני רימוני הלם לעבר ילדים בדרכם לביה"ס. בתגובה יידו ילדים אבנים לעברם. בתגובה ירו החיילים רימון גז לעבר הילדים.
   ב-25.5.2014 בבוקר רצו שלושה חיילים לעבר ילדים שעמדו בכניסה לבית ספרם. כמה ילדים זרקו לעברם אבנים. החיילים ירו רימון הלם ושני רימוני גז לעבר הילדים.
   ב-27.5.2014, כאשר היו הילדים בדרכם מביה"ס, עצרו חיילים ילד וחמישה מורים לעשרים דקות.

פושעים

                                                                     מאת: עמוס גבירץ
   פשע נורא פשעו אזרחי מדינת ישראל הבדואים: הם נולדו בדואים במדינת היהודים!
   איך אני יודע? פשוט מאוד, מדינת ישראל הקימה יחידת משטרה שכל תפקידה להילחם באזרחי המדינה הבדואים. קוראים לה יחידת יואב והיא חלק ממשטרת ישראל. עד כה כבר משרתים בה 150 שוטרים, והשאיפה היא להגיע לכוח של 400 שוטרים. אלה עוסקים בהריסת בתים, השמדת יבולים והריסת כפרים של בדואים.
אולם מלחמתה של מדינת ישראל נגד אזרחיה הבדואים לא החלה בשנים האחרונות. ימיה כימי המדינה. כשאר הפלסטינים שחיו בארץ לפני 1948, כך רוב הבדואים גורשו-ברחו מהארץ בזמן המלחמה. מה שידוע פחות הוא שלאחר תום המלחמה, המשיכה מדינת ישראל את מלחמתה באזרחיה הבדואים. בדואים גורשו מהארץ עוד עשר שנים לאחר תום הקרבות. לצד הגירושים, ריכזה המדינה את שארית הבדואים לאזור הסייג, תוך כדי שוד קרקעות נרחב. כך נוצרה בעיה של פליטי פנים, לא בעקבות קרבות המלחמה, אלא כתוצאה של מלחמה חד-צדדית של ממשלת ישראל נגד אזרחים בדואים של המדינה.
   אלא שגם זה לא הספיק. בסוף שנות השישים למאה הקודמת, החלה מדיניות של ריכוז הבדואים בעיירות, והנה יצרו שוב פליטי פנים במלחמה חד-צדדית של ממשלת ישראל נגד אזרחים בדואים. ואכן, עד היום הצליחה המדינה לרכז כחצי מהבדואים בנגב לעיירות ריכוז, שהקימה במיוחד בשבילם.
   נותרה בעיה קטנה, רוב הבדואים לא "קולטים" שהמדינה "חפצה בטובתם", אז כדי שיבינו, הורסים את בתיהם, משמידים את יבוליהם, מגבילים את אזורי המרעה שלהם, מונעים מהם מים זורמים, חשמל ושירותים מוניציפאליים. אם זה לא עוזר, הורסים כפרים שלמים; העיקר שיסכימו לוותר על אדמותיהם, כפריהם ובתיהם ויעברו "בהסכמה" לעיירות. אותן עיירות מופלות כמובן בתכנון ובתקציבים, ועד מהרה הן הפכו לערים מוכות עוני, אבטלה ופשע.
   ברוב המקרים שאני מדבר עם יהודים אזרחי ישראל על מצב האזרחים הבדואים של ישראל, אני שומע על הפשיעה הבדואית, על הבנייה הבלתי חוקית ועל ההשתלטות על אדמות המדינה, ואני נדהם בכל פעם מחדש, איך הצליחה המדינה לעוות את התמונה עד כדי כך שהפכו את הנשדד לגנב, את הקורבן לפושע. ואז אני שם לב שפשוט אין דיווחים בתקשורת העברית על כך שבשנת 2011 הרסה ממשלת ישראל יותר מאלף בתי בדואים. אין דיווחים על הרס מאות בתים בשנה. כלי התקשורת שותקים כשמדינת ישראל מאלצת אזרחים בדואים להרוס בעצמם את בתיהם. דממה לנוכח השמדת אלפי דונמים של תבואות בכל שנה. איש לא סיפר לנו על החקיקה שבאמצעותה שדדה המדינה את רוב אדמות הבדואים. לא הסבירו כיצד משתמשים בחוקים באופן גזעני כדי למנוע מבדואים את האפשרות לבנות את בתיהם באופן חוקי.
   ברוב המקרים שאני נתקל בדיווחים, בתקשורת העברית, על מלחמתה של המדינה בבדואים, נדמה שהבדואים הם הפושעים שפוגעים במדינה.
   עכשיו שממשלת ישראל, בעזרת יחידת יואב, מנצחת במלחמתה נגד העקשנים האלה ממשפחת אבו מדיעם, המתעקשים לחיות על אדמותיהם באל-עראקיב, מספרים לנו שזו בסך הכול אכיפת החוק. ואכן, מי שנלחם בבדואים גם חוקק את חוקי הקרקעות שבעזרתם שדד מהם אדמות. הוא גם מי שיצר את הלכות החוק המתעלמות מהבעלות המסורתית של הבדואים על אדמותיהם, גם כאשר לאלה יש מסמכים המוכיחים זאת. אולי הכול חוקי, אבל לא צודק ולא מוסרי. גם חוקי נירנברג בגרמניה הנאצית, חוקי האפרטהייד בדרום אפריקה וחוקי הגזע במדינות דרום ארה"ב היו חוקיים. לכולם הייתה בעיה אחת, הם היו לא מוסריים.

 

411 - הממשלה מתכננת לפנות ישובים בדואים ולהקים במקומם ישובים יהודים

   ביום חמישי 8.5.2014 באו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים, לכפר הבדואי שבנגב, אל זרנוג (ליד מושב נבטים) וחילקו צווי הריסה לבתים.

   הממשלה מתכננת לפנות את הכפר אל-זרנוג, המונה כ-4,000 נפשות, במטרה להקים יישוב ליהודים ששמו עומרית. אזכיר שגם את הכפר אום אל-חירן מתכננת הממשלה לפנות ולהקים במקומו יישוב יהודי שייקרא חירן.

410 - הריסת בתי בדואים בנגב

  ביום חמישי 1.5.2014 הופיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים לכפר הבדואי  רחמה, ליד ירוחם שבנגב, והרסו בית. הם המשיכו והרסו בית בתל שבע. לאחר מכן הרסו שוב את אל-עראקיב.

410 - הריסת בתים ומסגד בעווארתא

   הכפר הפלסטיני טוואייל, כפר לוויין של עקרבא שבגדה המערבית, הוא בית ל-250 נפשות. ביום שלישי 29.4.2014 נכנסו חיילי צה"ל לכפר והרסו שלושה בתי מגורים, מסגד, דיר כבשים ולול. 29 נפשות נותרו ללא קורת גג.

   הכפר סובל מהריסות חוזרות ונשנות. כך למשל, בינואר השנה הרס צה"ל שני בתים, שלושה מאגרי מים ודיר.

   אדמות הכפר נמצאות מזרחה ממנו. על חלק גדול מהן הכריז צה"ל שטח אש, והוא עורך בהן אימונים. בשל המגבלות על עיבוד האדמות המרוחקות, החקלאים תושבי הכפר חדלו להגיע לחלקן.

                        מה קרה לתנועת השלום הישראלית?

                                                                 מאת: עמוס גבירץ
   עוד יוזמת שלום מוחמצת בידי ממשלת ישראל, תוך מאמץ אדיר להטיל את האשם על הצד השני, וחוץ מקבוצות בודדות בתנועת השלום, נדמה שלאף אחד – במה שאמור להיות תנועת השלום הישראלית – לא אכפת.
   תנועת השלום הרדיקלית חצויה בוויכוח בין פתרון שתי המדינות לפתרון של מדינה אחת. כמי שדוגל בשתי מדינות, אני חושש שאלה הדוגלים במדינה אחת הופכים את עצמם ללא רלוונטים.
   מי שרואה את הנעשה באזור C שבגדה המערבית רואה שיש מאמץ לגרום לפלסטינים רבים ככל האפשר לעזוב את אזור C ולעבור לאזורי A ו-B. במילים אחרות, ישראל, בלחץ הנסיבות, נטשה את החלום לספח את כל הגדה המערבית. היום המדיניות הלא מוכרזת היא לספח את אזור C ולהשאיר בנטוסטנים פלסטיניים באזורי A ו-B. סיפוח שטחים בלי ליצור בעיה דמוגרפית. כשם שבתוך ישראל, כמעט כל האדמות של אזרחי ישראל הפלסטינים נגזלו מהם, כך יקרה לפלסטינים שיישארו באזור C, שישראל מתכוונת לספח. בכל מקרה, פתרון המדינה האחת נהיה לא רלוונטי.
   בכך לא תמו הבעיות של תנועת השלום הישראלית. כאשר אני בוחן את עיקר הפעילות של ארגוני השלום, המרכיבים את תנועת השלום הישראלית, אני רואה תופעה מעניינת: תנועת השלום כמעט כולה, מבלי משים, הפכה לתנועת זכויות אדם! אינני בא לומר שמאבקי זכויות אדם אינם חשובים, להפך, אבל מסוכן שתנועת שלום נסוגה מפעילות למען השלום.
   אני חייב להודות בחלקי בתהליך הזה, בלא יודעין. הייתי מהיוזמים והמקימים של "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים", ב-1997. היו אלה ימי תהליך אוסלו, תחת ממשלת נתניהו הראשונה. בתנועת השלום שרתה אווירה מאוד אופטימית לגבי הסכמי אוסלו. רבים ראו בזה תהליך בלתי הפיך לקראת השלום בין הישראלים לפלסטינים. הדבר גרם להורדת רמת הפעילות ולהיעלמות הצעירים מתנועת השלום. הם חזרו אליה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. מי שהסתובב בגדה המערבית, ראה פעילות של צה"ל שנגדה כוונות של שלום. ראינו הפקעת אדמות, הריסת בתים וגירוש פלסטינים לטובת הרחבת התנחלויות. זה היה הרקע להקמת הוועד. רוב פעילי הוועד בתחילת דרכו עברו את גיל ה-40 לחייהם. הוויכוח המרכזי בוועד היה סביב השאלה אם אנו ארגון זכויות אדם או ארגון שלום. אני הגעתי למסקנה שאנו ארגון זכויות אדם, אלא שבניגוד לארגוני זכויות אדם קלאסיים כמו האגודה לזכויות האזרח, בצלם, רבנים לזכויות האדם ואחרים, העושים הפרדה בין זכויות אדם לפוליטיקה, אנחנו קשרנו בין השתיים. זאת מתוך ההכרה שהרוב המוחלט של הפרות זכויות אדם נעשות בשירות מטרות אידיאולוגיות-פוליטיות: דחיקת הפלסטינים מהארץ כדי לרשת אותה.
   ואכן, כאשר אני מנסה לנתח את פעילות תנועת השלום הישראלית היום, אני רואה שהיא בעיקרה פעילות למען זכויות אדם. בהבדל מארגוני זכויות האדם, תנועת השלום רואה את הקשר בין הפרות זכויות אדם ובין המטרות האידיאולוגיות-פוליטיות שלשמן הן נעשות. הבעיה היא שבלהט הפעילות לזכויות אדם, שכחנו את תפקידנו כתנועת שלום, האמורה להיאבק על דעת הקהל הישראלית נגד ממשלות המעדיפות סיפוח שטחים כבושים, על שלום וביטחון.
   בצעירותי שמענו תמיד מממשלות ישראל, שידנו מושטת לשלום וארצות ערב מסרבות. והנה התהפך המצב: מאז ועידת בירות של הליגה הערבית ב-2002, ישראל מסרבת ליד המושטת לה לשלום מצד העולם הערבי. היכן תנועת השלום הישראלית בעניין?!