השלום הוא אינטרס קיומי
מאת: עמוס גבירץ
מאמרו של נוואף
עובייד, "סיפוח ימחק את היוזמה הערבית" ("הארץ" 17.6.20),
מחזיר אותנו לשאלה המרכזית הנוגעת לקיומה של ישראל במזה"ת: איזו אסטרטגיה
קיומית יש לישראל?
אני רואה שלוש
גישות במענה לשאלה הזאת: האחת אומרת, אין סיכוי שהערבים יקבלו את קיומה של ישראל
במזה"ת. לכן צריך צבא שיהיה חזק מכל הצבאות הסובבים אותנו, לצד זה תמיכת
מעצמה/ות והגדלת הטריטוריה שתקשה את אפשרות הפלישה לישראל. הגישה השנייה אומרת,
שלום ושילוב במזה"ת, שיורידו את המוטיבציה ללחימה נגד ישראל. לשם כך נכונות
להחזיר את השטחים הכבושים ולמצוא פתרון מוסכם לבעיית הפליטים. הגישה השלישית היא
של הציונות המשיחית-קנאית, הנסמכת ברובה על ההבטחה האלוהית, כסיבה לקיים את ארץ
ישראל הגדולה, ללא התחשבות במדינות העולם.
הגישה הראשונה
משותפת לרוב התנועה הציונית, החל ממשלת העבודה ב-1967 ועד לימין הציוני-קיומי. מיד
לאחר מלחמת 1967, ממשלת העבודה החלה בצעדי סיפוח מהוססים. היה חשש מלחץ משותף של
ארה"ב ובריה"מ לצאת מהשטחים הכבושים, כפי שהיה לאחר מלחמת סיני ב-1956.
לחץ משותף של שתי המעצמות חיסל אז את חלום ישראל הגדולה ואילץ את ישראל לצאת מסיני
הכבושה. הפעם זה לא קרה. החלו יוזמות ממשלתיות ופרטיות של התנחלות בשטחים הכבושים
לקראת סיפוחם או סיפוח חלקם. גם בנושא הזה אנחנו רואים הבדל בין השמאל הציוני
לימין. כמו לפני קום המדינה, השמאל ניסה לעשות מבלי להכריז הכרזות וטען נגד הימין,
שהכרזותיו מעוררות התנגדות מיותרת למפעל הציוני. כך גם עכשיו, העסיקה אותו השאלה,
איך מקיימים מדיניות התפשטות טריטוריאלית מבלי לעורר התנגדות של מדינות שתמיכתן
חשובה לקיומה של ישראל. טענו אז שהקמת ההתנחלויות נובעת מצרכים
"ביטחוניים". הימין לעומת זאת הכריז על כוונותיו. מעניין שדווקא ממשלת
הימין הראשונה נאלצה להחזיר את סיני, תמורת שלום, בלחץ אמריקאי. זאת לאחר מלחמה
טראומטית מיותרת, שנבעה מסירוב ממשלת העבודה להחזיר את סיני תמורת שלום. מצרים –
במסגרת המלחמה הקרה – שינתה אוריינטציה מסובייטית לאמריקאית, בתמורה ארה"ב
לחצה על ישראל לצאת מסיני תמורת שלום. בגין – שהיה ציוני קיומי – הבין שתמיכת
ארה"ב בישראל, חשובה מהאידיאולוגיה שלו בדבר ישראל הגדולה.
יש אשליה של
שיתוף אינטרסים בין הציונים-הקיומיים לציונים המשיחיים-קנאים. אלה ואלה רוצים
להגדיל את הטריטוריה של ישראל. ברגע שהציונים-הקיומיים – תחת לחץ חיצוני - נאלצים
לוותר בתחום הרחבת הטריטוריה, פורץ הסכסוך בין שני הזרמים האלה בציונות.
הסכמי אוסלו יצרו
את האשליה שהנהגת מפלגת העבודה פנתה לדרך השלום. הם חתמו על הסכם האוטונומיה עם
הנהגת אש"ף, בהסכם בעל משמעות היסטורית. בפעם הראשונה בסכסוך, הנהגות שתי
התנועות הלאומיות הטוענות לבעלות על הארץ פתחו במשא ומתן והכירו האחת בשנייה. מי
שעקב אחרי הנעשה בשטח לאחר חתימת ההסכם
יכול היה לראות, שלא היו שום אינדיקציות לכך שישראל באמת התכוונה לצאת מהשטחים
הכבושים. גזל האדמות והריסת הבתים נמשכו, היו שני גירושים – כפר של הג'הלין גורש
לשם הרחבת מעלה אדומים (1997), גירוש תושבי שטח אש 918 הפלסטינים בדרום הר חברון
(1999), סללו כבישים לטובת ההתנחלויות, בנייה בהתנחלויות המשיכה ואוכלוסייתן גדלה,
לא הופסקו ההטבות למתנחלים, רבין מנע העלאת הצעת חוק להטבות למתנחלים שיחזרו ארצה
מרצונם. הטעיית הדעת כל כך הצליחה, שרבין
שילם עלייה בחייו! התפקחות הפלסטינים מההטעיה הגיעה בצורת האינתיפאדה השנייה. כל
ממשלות הימין, מאז לא ביטלו את ההסכם! מעניין למה?! בסך הכול ישראל שיחררה את עצמה
מהאחריות של הכובש כלפי האוכלוסייה הכבושה, בעוד היא שומרת לעצמה את היתרונות של
הכובש.
ההטעיה של הסכמי
אוסלו הכתה אנושות את מחנה השלום הישראלי, זה המבין שללא שלום ושילוב במזה"ת
אין קיום לישראל לאורך זמן. בין המפלגות הציוניות רק מרצ הקטנה קוראת לשלום
ושילוב. מעניין לראות את מגמות השילוב של אזרחי ישראל הפלסטינים בתוך ישראל. זה
מתבטא בעבודה, בלימודים, בבילויים ובפוליטיקה. לחרדתי ניסיונות השילוב במפלגת
העבודה ובמרצ נכשלו בגלל עיוורונם של מנהיגיהן. עכשיו אנחנו רואים מגמת שילוב של
ההנהגה הפוליטית של המפלגה הערבית המשותפת. זאת שוב נהדפת בידי פוליטיקאים
מהמפלגות האחרות. רק בשמאל הרדיקלי היהודי יש היענות למגמה הזאת. כנראה שרק שילוב
של יהודים וערבים בתנועת השלום תקים את תנועת השלום מהריסותיה ותהווה דוגמה למה
שאנחנו רוצים להשיג עבור ישראל והאזור כולו.
הניסיון לנצל את
היותו של טרמפ בבית הלבן כדי לפתוח בצעדי סיפוח בגדה המערבית, רק מרחיק את הסיכוי
לשלום, ומבטיח שישראל לעולם תחייה על חרבה. לדעתי לא רק שלאורך זמן זה בלתי אפשרי,
זה גם גורם ליותר ויותר ישראלים לעזוב את הארץ. פשוט אנחנו נשארים עם השאלה, בשביל
מה כל הפרויקט הציוני, אם הוא רק מבטיח מלחמות בלתי פוסקות שמשאירות סימן שאלה
מתמיד על יכולתנו להתקיים כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה