לפני
כמה ימים סיפרתי לכם על תושבי חומסה שגורשו בתחילת יוני (5-6 ביוני) מבתיהם לצורך
אימון צבאי. אתמול והיום (26-27.6.18) הם גורשו שוב, נזרקו בלב המדבר בשמש של מעל
40 מעלות , ללא טיפת צל, על ילדיהם וטפם- כל יום מ-6.00 בבוקר עד 20.00 בערב. זה
הגירוש הרביעי בחודשים האחרונים, שמטרתם טיהור התושבים החוקיים של האזור והנחלתו
למתנחלים היהודים. כפי שהתבטא בכיר בצה"ל - במקום שחיילים צועדים לא גדלה יבלית".
דוניה אבו אל-כבאש, בת 34, נשואה ואם לשבעה,
מסרה בעדותה ב-13.5.18:
"בכל פעם שפינו אותנו, החיילים נסעו מאחורינו והובילו אותנו כאילו היינו כבשים, בלי טיפת אנושיות או חמלה. מיהרנו עד כדי כך ששכחנו לקחת איתנו אוכל ושתייה. אני אמא לשבעה ילדים קטנים. יש לי ילד עם תסמונת דאון ותינוק בן פחות מחודש. בחוץ לפעמים קר מאוד או חם מאוד, מה אנחנו אמורים לעשות? בפעמיים הראשונות שגירשו אותנו השנה נשארנו ככה, בחוץ, באוויר הפתוח, מהשעה 6:00 בבוקר ועד אחר הצהריים. באחת הפעמים קיבלנו מהסהר האדום שני אוהלים וזה הקל עלינו קצת. אבל הלב היה כבד מדאגה לבתים ולרכוש שהשארנו מאחור. שמענו ירי וזה היה מפחיד מאוד. הילדים היו מבועתים ורעדו מפחד. הרגשנו שעבר נצח עד שהרשו לנו לחזור.
"בכל פעם שפינו אותנו, החיילים נסעו מאחורינו והובילו אותנו כאילו היינו כבשים, בלי טיפת אנושיות או חמלה. מיהרנו עד כדי כך ששכחנו לקחת איתנו אוכל ושתייה. אני אמא לשבעה ילדים קטנים. יש לי ילד עם תסמונת דאון ותינוק בן פחות מחודש. בחוץ לפעמים קר מאוד או חם מאוד, מה אנחנו אמורים לעשות? בפעמיים הראשונות שגירשו אותנו השנה נשארנו ככה, בחוץ, באוויר הפתוח, מהשעה 6:00 בבוקר ועד אחר הצהריים. באחת הפעמים קיבלנו מהסהר האדום שני אוהלים וזה הקל עלינו קצת. אבל הלב היה כבד מדאגה לבתים ולרכוש שהשארנו מאחור. שמענו ירי וזה היה מפחיד מאוד. הילדים היו מבועתים ורעדו מפחד. הרגשנו שעבר נצח עד שהרשו לנו לחזור.
בפינוי של ה-8.5.18 החיילים זרזו אותנו בצעקות
ולא אפשרו לנו לקחת איתנו אוהל שרצינו להביא וגם לא שום דבר אחר. יצאנו בריצה כי
החיילים הפחידו אותנו ואמרו לנו שתכף מתחילים לירות. ראינו את החיילים מסיירים
באזור ושמענו את הירי. זה נשמע כאילו יש מלחמה. בכל אחד מהפינויים הקודמים חזרנו
לאוהלים שלנו מותשים,
וכל אחד התחיל לבדוק את הבית שלו והחפצים שלו ולספור את הכבשים. הדבר שהכי מפחיד
אותנו הוא הסכנה שפצצות נפלו קרוב אלינו ולא התפוצצו, ולכן אנחנו בודקים ביסודיות
בכל מקום.
בכל פעם שחזרנו הביתה אחרי פינוי, האוהלים שלנו לא נראו כמו מקום שגרים בו בני אדם. הכול היה הרוס. החפצים מפוזרים, המזרונים זרוקים על הרצפה. הילדים הקטנים תמיד כל-כך מותשים כשאנחנו חוזרים, שהם פשוט נשכבים בתוך הבלגאן על הרצפה ונרדמים מיד. הטלאים הקטנים, שאנחנו לא יכולים לקחת איתנו כשמפנים אותנו, נמצאים בסכנה כי הם עדיין יונקים ונשארים שעות בלי אוכל או שתייה. אנחנו לא יודעים מה לעשות. הם רוצים לגרש אותנו מכאן אבל אין לנו לאן ללכת. אנחנו כל הזמן עוברים ממקום למקום. רוצים לגדוע את מקור הפרנסה שלנו ולהתעמר בנו כדי שנעזוב, עד שלא יישאר אף אחד באזור הזה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה