מדיניות של דחיקת רגליים

                               

                                           מאת: עמוס גבירץ

   לאור קביעתו של בני מוריס, ש"לא היתה מדיניות גירוש", בביקורתו על ספרו של עאדל מנאע,"נכבה והישרדות", ברצוני להציע דרך אחרת להסתכל על הסכסוך הישראלי פלסטיני.

   הויכוח אם היתה או לא היתה מדיניות גירוש במלחמת 1948, נראה לי פשטני. הדברים יותר מורכבים. השאיפה או התקווה הציונית, לבוא לארץ ריקה מאדם ולהקים את המדינה היהודית, בוטאה בסיסמא: "עם ללא ארץ, לארץ ללא עם". עד היום אחד הויכוחים המרכזיים בחברה הציונית בתוך ישראל, הוא הויכוח הדמוגרפי. מבחינת הציונות הפלסטינים אזרחי ישראל, כמו הפלסטינים בשטחים הכבושים, אינם רצויים.

   אני מציע להסתכל על העניין משתי נקודות מבט: האחת, בקונפליקטים דומים, בהם פלשה חברה אחת לתחום מחייה של חברה שניה, איך בא לידי ביטוי היחס לאוכלוסייה הילידית; השנייה, איך השפיעה התובנה, שללא תמיכה מבחוץ אי-אפשר להגשים את החזון הציוני ולקיימו, על היחס לאוכלוסייה הילידית.

   אם ניקח את הדוגמה של ארה"ב, כאשר הלבנים חיפשו עבודה זולה, הם לא יכלו לקבלה מהילידים. לכן אנחנו רואים תהליך של ג'נוסייד נגד המקומיים, תוך דחיקת הנותרים לטריטוריות מצומצמות, והבאת אפריקאים כעבדים לביצוע העבודות. בדרומה של אפריקה לעומת זאת, היו גירושים של המקומיים, מהמקומות בהם התיישבו הלבנים, אבל לא גירושים מהארץ ולא ג'נוסייד. הלבנים העסיקו את השחורים כעובדים זולים. הדיכוי שימש את הלבנים לשמור שהעבודה אכן תהיה זולה ושלא יהיו מרידות.

   במקרה של ישראל מדובר בהגירה לאומית, שמתחילת הדרך השתמשה במקומיים כעובדים זולים.  העלייה השנייה עם האידיאולוגיה של עבודה עברית, נאבקה בזה וחיזקה את מגמות הטרנספר. שתי מגמות שעד היום נמצאות בקונפליקט במפעל הציוני. הבאת העובדים הזרים לישראל רק מחזקת את מגמות הטרנספר.

   מול זה צריך לזכור את המרכיב של תמיכת מעצמות במפעל הציוני, כתנאי להגשמתו וקיומו. לאורך כל המפעל נזהרת התנועה הציונית לא לעשות דברים שיפגעו בתמיכת מעצמות ומדינות אחרות. אז קודם כל משרתים אינטרסים של מעצמות ובנוסף נזהרים לעשות את הדברים באופן שלא יעורר יותר מדי התנגדות במדינות התומכות בישראל.

   מגמת הטרנספר התבטאה בשנים הראשונות לאחר חתימת הסכמי הפסקת האש ב-1949, כאשר עדיין גירשו פלסטינים מהארץ. כך גם גירוש בדואים שנמשך עד 1959. במקרה של הבדואים, פשוט בפריפריה הרחוקה, לא חששו שתהייה התנגדות אפקטיבית לגירוש. עד היום יש מדיניות של יצירת פליטי פנים בנגב, כאשר המדיניות היא לרכז את כל הבדואים בנגב לעיירות. חשוב לדעת: עם קום המדינה היו כ-7% מאדמותיה בידי יהודים. היום כ-96% בידי יהודים וכ-3,4% נותרו בידי פלסטינים. ערב מלחמת 1948 היהודים היו כשליש מהאוכלוסייה. היום היהודים מהווים כ-75% והפלסטינים כ-20% מהאוכלוסייה.

   גם בגדה המערבית אנחנו רואים איך מופעלת מדיניות גירוש לא ישירה. כמעט ולא מעזים לגרש. אז שודדים כמה שרק אפשר אדמות, בעזרת מניפולציות חוקיות, והתקפות של מתנחלים על חקלאים פלסטינים. רואים צמצום דרמטי בהספקת מים לפלסטינים, הריסת בתים ועוד אמצעים, שהופכים את חיי הפלסטינים במקומות מסוימים לבלתי אפשריים.

   במקום לדבר על מדיניות טרנספר, אני מציע לדבר על מדיניות של דחיקת רגליים. חלק גדול מהפלסטינים גורשו או ברחו. את הנותרים דחקו ועדיין דוחקים לשטחים מצומצמים ככל הניתן.