טוב ידענו. אז מה

עפרה ישועה-ליית
אל תגידו לא ידענו
מאת עמוס גבירץ
הוצאת מידן, 156 עמודים 

אין לי מושג כמה מנויים – בוודאי כמה מאות, לא נראה שכמה אלפים – יש בישראל לרשימת התפוצה של עמוס גבירץ. כותרת המיילים שהוא שולח למכותביו זה שנים אחדות בתדירות בלתי קבועה היא כשמו של הספר הצנום הזה. התוכן, בעברית ואנגלית, תמיד קצרצר וענייני, ללא מילות הערכה או מחאה. נכון לכתיבת שורות אלה המייל האחרון, המסומן כמס. 451, מדווח בלקוניות אופיינית: "ביום ראשון 17.5.2015 גילו תושבים מהכפר הפלסטיני אל-שויוח, הנמצא מזרחית צפונית לחברון, שמתנחלים עקרו 750 עצי זית צעירים ששתלו הפלסטיניים באדמתם. זאת הפעם השלישית השנה שמתנחלים פולשים לאדמות הכפר ועוקרים עצי זית צעירים." וגם: "ביום חמישי 21.5.2015, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים לכפר הבדואי אל-זרנוג, מזרחית למושב נבטים בנגב והרסו כיכר. בוואדי ע'רואן, ליד כביש 31, הרסו, נציגי הממשלה, בית. באום מתנאן, ליד צומת ערערה, הם הרסו דיר כבשים. באותו יום הם המשיכו והרסו שוב את הכפר אל עראקיב."

"אל תגידו לא ידענו", מבקש עמוס גבירץ, וכמה תמימה נשמעת הבקשה הזאת בעיתוי של צאת הספר לאור, כשהעדרים הצייתנים של פועלי התקשורת בישראל ואדוניהם בפוליטיקה משגרים מעל כל דף עיתון, אינטרנט ומהדורת חדשות את זעקת הקוזק הנגזל: "מה עשינו? למה העולם פתאום כולו נגדנו?" הנה ספרון קטן וקל לקריאה שיסביר לכל מראיין בווינט ופרשן בערוץ 2 למה התהפכו עלינו הכדורגל והבייגל הסודה סטרים. גבירץ לא סופר את האירועים הגדולים של צוק איתן, עופרת יצוקה ועמוד ענן. לא סופר מאות ואלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, חסרי בית, מורעבים וחסומים. הוא שולח תזכורות לזוועות הקטנות, למקרי המוות המקריים כמעט, לבתים הרוסים, למעצרים שרירותיים, לילדים כלואים, לאוהלים שנדרסים, ליבולים מושמדים, לאדמות חקלאיות של בדואים ופלאחים שהופכות לנדל"ן של יהודים, לאבנים שנזרקות על פלסטינים (כי הרי אבן שזורק פלסטיני על יהודי תגיע לראש המהדורה בכל מקרה), למסגדים מוצתים, לפוגרומים קטנים שאיש לא ייענש עליהם. לעובדה שאין דין ואין דיין אם אתה לא שייך לעם הנבחר. ברוב המקרים אם תגיש תלונה, היא תסתיים בתלונה נגדית שעלולה להסתיים בענישה – של הנפגע.

גבירץ אינו תמים ואינו באמת מאמין שאם יביא את כל העובדות לידיעת הקהילה הישראלית-יהודית רבת הפריבילגיות שוב לא נחשוב בטעות שיש לנו בסך הכל בעיה של "הסברה". בעיה שכמה מאות מיליוני דולארים– יש אומרים מיליארד שלם ועגול, שיפרנס ברווחה את דוברינו הרהוטים –ותמיכה נלהבת של מיליארדרים אמריקאים, יחזירו את ישראל להיות יקירת דעת הקהל. (אותו קהל שאותם דוברים עצמם מתייגים כ"אנטישמי מלידה" ועל כן חסר תקנה). גבירץ יודע היטב שכולם יודעים: מהשירות הצבאי, ואפילו מהתקשורת שעם כל הרצון הטוב לא יכולה תמיד לצנזר את כל מה שמתרחש מתחת לאפה. הוא ער מאוד גם לעובדה שעצימת העיניים הקולקטיבית אינה תופעה מקומית ייחודית. כבר במבוא לספר הוא מגלה שכאשר נתקל בסירוב להודות ברצח העם בקמבודיה ובתורכיה – וכמובן בהתכחשות לפשעים נגד האנושות באירופה ובאפריקה - הבין "שיש פה תופעה אוניברסאלית, שבה בני קבוצות זהות, מסרבים לדעת ולהכיר בפשעי קבוצת הזהות שלהם." אבל הוא מסרב להשלים עם התופעה הזאת, וזה כוחה של החלטתו להפוך את "אל תגידו לא ידענו" למפעל חייו.

זהו מפעל שלא באמת מכיר בקו הירוק, בקו סגול, או בחומת ההפרדה. הברוטליות האלימה והממוסדת של מדינת ישראל מסמנת אויבים אמיתיים ודמיוניים עם תעודת זהות כחולה או כתומה על פי השתייכותם הדתית והאתנית. "ברגע שישראל החליטה שבנושאים מסויימים צה"ל לא יפעל לפי נורמות המלחמה הבינלאומיות, היא סיכנה את צבאה במהפך מצבא לאירגון פשע,"מסביר גבירץ ומפרט: אירגון פשע הוא הרי בסך הכל אירגון ש"עובר על כללי המוסר בדרכו להשיג את מטרותיו."כאשר כמעשים שבשיגרה אדמות מוכרזות "שטחי אש", "שמורות טבע" או "אתרים ארכיאולוגיים", ודונם פה ודונם שם פשוט עוברים מידי פלסטינים לנדל"ניסטים היהודים עם הקשרים הנכונים; כאשר מערכת המשפט ובית המחוקקים נותנים יד ל"שורה של חוקים בתחום הקרקעות שמשמעותם שוד קרקעות" כמו שנעשה בישראל משנות החמישים ועד ימינו, כי אז יש להבין שנעשה כאן "שימוש לאומני-גזעני בחוקים... הפוגעים שוב בבני אדם שכל חטאם היותם פלסטינים תחת שלטון מדינת היהודים", כהגדרתו הפשוטה של המחבר, והפעלת חוקים אלה גורמת לכך "שצה"ל מבצע פשעי מלחמה בבואו לכפות אותם בשטחים הכבושים וכך גם משטרת ישראל בבבואה לכפות אותם בתוך המדינה."יש מישהו שלא ידע?

הספר משובץ דוגמיות מקטלוג ה"מעשים בכל יום" שעליהם גבירץ מקפיד לדווח, אולם עיקרו הוא מסה ארוכה המחולקת למאמרים המתמקדים בנסיון כנה ומעניין להבין: מה גורם דווקא לקולקטיב "שלנו" דווקא לפעול שנים רבות כל כך תוך התעלמות מוחלטת כל כך מזכויותיהם של מי שלא שייכים לקולקטיב הזה. גבירץ מרבה לתהות על השנאה היוקדת שמופנית בישראל לפעילי זכויות אדם ו"שמאלנים" לא עליכם. אבל מרותק גם אל ההקשר הרחב יותר שבו אידיאולוגיות הופכות רצחניות: "המקרה הנאצי והמקרה הקומוניסטי. אלה שתי אידיאולוגיות מאוד הפוכות. האחת מקדשת את הטבע, כפי שהיא מבינה אותו; והשנייה מנסה ליצור חברה אידיאלית שתבטיח את קיומם השוויוני של כל בני האדם". המסקנה הפילוסופית וההומניסטית שלו היא שכל מאבק לשלום הוא חלק מ"המאבק האוניברסאלי למען המשך קיום המין האנושי" החוזר ומגלה מדי פעם מין נטייה כזאת לרצחנות צדקנית.

מאכזב במקצת שכל הניתוח המושכל והרגשי אודות הסכסוך שבבסיסו "חברה אחת פולשת לתחום המחייה של חברה שנייה ובתהליך היסטורי דוחקת אותה מהארץ" לא מביא עדיין את עמוס גבירץ למסקנה שעצם הקמתה של יישות פוליטית על בסיס של זהות דתית ואתנית גוררת בהכרח יחס מפלה, מזלזל ופוגעני לכל מי שזהותו שונה. הוא אפילו נוזף בכל מי שאיבד את האמון בפתרון שתי המדינות הישן והטוב, וכמו רבים אחרים הוא סבור שדיבורים על מדינה אחת שיוויונית ומשותפת ליהודים וערבים הם רעיון טוב רק כ"איום על הרוב היהודי". הוא מבטל את פתרון המדינה האחת ש"נשמע מאוד אידיאלי," כלא רלוונטי, ומלגלג באירוניה: "מה יותר נעלה מאשר שני עמים מסוכסכים על הארץ יתגברו על משקעי העבר ויעברו לחיים משותפים של שלום ופיוס." לשיטתו, אימוץ רעיון כזה יביא לכך ש"פשוט נעביר את הסכסוך ממצב של מלחמה בין כובש לנכבש, לסכסוך בתוך אותה מדינה." מוזר, כי הרי אי אפשר לחשוד בו שאינו יודע שכל ה"סכסוך" כבר מתקיים תחת ריבונות אחת, שתושביה מתוייגים לכובשים ונכבשים; או שהבעיה הגדולה כאן איננה "משקעי עבר" אלא הווה בלתי נסבל שמשום מה נראה נוח מאוד לקבוצת הכובשים.

כל זה אינו משנה את העובדה שמדובר בספרון חשוב, מרגש, ובהחלט קל לקריאה. גבירץ, חבר קיבוץ שפיים, הוציא אותו בהוצאה עצמאית של "ספרים אישיים", כי הרי שום הוצאת ספרים מסחרית החפצה חיים בארץ הזאת לא תיגע בפרסום "מסוכן" שכזה. בימים ששלישית שרי התרבות, החינוך והמשפטים יוצאים לעשות שפטים בכל מי שחושף מה באמת עומד מאחורי האידיאולוגיה החביבה על רוב המצביעים בבחירות לכנסת, אפשר לשאוב עידוד רב מהעובדה שהמהדורה הראשונה של הספר כבר אזלה, המו"ל ענת מידן והעורך אודי בן סעדיה כבר עובדים על המהדורה השניה והמתוקנת. מומלץ בחום לצרף לרשימת הקריאה בחופשה הקרובה. שלא תגידו שלא ידעתם.