היכן תנועת השלום הישראלית?

                                                                 מאת: עמוס גבירץ
    בעקבות חתימתי על עצומת התמיכה במאמצי השלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, פנו אליי ידידים מתנועת השלום, שאני מעריך מאוד על פועלם. הם שאלו איך יכולתי לחתום על קריאה שיש בה סעיף בעייתי כזה או אחר. מעבר למה שעניתי להם, נראה לי שחשוב לשים לב לתופעה קשה מאוד שקורית לנו, הישראלים. הנה מתנהל משא ומתן לשלום, שנכפה על ממשלת ישראל, וזו עושה כל שביכולתה כדי להכשילו, ואנחנו - כלום! לתנועת השלום הישראלית זה כלל לא נוגע. היא פשוט נעלמה מהשטח, ומצדה - שתלך המדינה לעזאזל. היא לא תצא לרחובות כדי להתריע נגד ממשלה העושה כל שלאל ידה כדי להכשיל את הסיכוי לשלום. "שלום עכשיו" נעלמה מהשטח. תנועת השלום היותר רדיקלית חצויה בין תומכי המדינה האחת לתומכי שתי מדינות. לא אלה ולא אלה עושים משהו בעניין.
   אז יש קבוצה אחת (מס"ד) שכן יוצאת לרחובות וכן מנסה להרים את קולה. נכון, אני יכול לבקר כמעט כל סעיף בעצומה שחתמתי עליה, אבל מה לעשות, זה הדבר היחיד שמזכיר היום משהו מתנועת השלום הישראלית.
   לפני כעשרים שנה פנו אליי ממגזין פציפיסטי אמריקאי בבקשה לכתוב על אפשרות הפיוס בין ישראלים לפלסטינים. כתבתי להם שבקונפליקט שלנו אי-אפשר להגיע לפיוס, אבל אפשר להגיע לשלום. הרי הפלסטינים לעולם לא יצדיקו את העובדה שהם נאלצו לשלם על פשעי אירופה הנוצרית כלפי המיעוט היהודי שלה, כפי שישראל לא תוכל להכיר בפשעיה כלפי העם הפלסטיני ובמימוש זכות השיבה שלו.
   אחת ההצלחות הגדולות של הימין הישראלי היא יצירת דרישות חד צדדיות של פיוס כתנאי לשלום. לצערי, לא מעטים התומכים בהסדר שלום בין ישראלים לפלסטינים נפלו בפח. הדרישה מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, דבר שלא נדרש מאף מדינה אחרת בעולם, פירושה שעל הפלסטינים  להכיר בכך שממימוש זכות השיבה שלנו, אחרי קרוב לאלפיים שנה, הוא צודק. מובן שאלה הדורשים זאת מהפלסטינים לא יהיו מוכנים להכיר בזכות השיבה של הפלסטינים, אחרי 66 שנה. וזה בדיוק אחד ההבדלים בין פיוס לשלום. אין שום סיכוי ששני הצדדים יכירו בצדקת הצד השני. מה שאפשר להשיג הוא פשרות ענייניות וכואבות בשורה של נושאים המצויים במחלוקת בין הצדדים. את הפיוס נשאיר לדורות שיבואו אחרינו. הלוואי שיצליחו להגיע אליו בתנאים של שלום, כאשר נושאים שהיום נראים לנו בלתי פתירים יאבדו מחריפותם ומחשיבותם.
  בינתיים תנועת השלום צריכה להבהיר מה שייך לשלום ומה שייך לפיוס, ולצאת למאבק להצלת המדינה מהאסון שהימין מוביל אותנו אליו בסרבנות השלום שלו. חשוב שנחזיר את הצעת הסכם השלום של יוזמת ז'נבה, שהגו ישראלים ופלסטינים במשא ומתן אלטרנטיבי שהתבסס על יוזמת הנשיא קלינטון. נדרוש שיפסיקו למשוך זמן, במשא ומתן, באמצעות התעסקות בנושאים פרוצדוראליים ובנושאי פיוס בלתי אפשרי, ונדרוש להפסיק את כל פעולות החבלה של ממשלת ישראל בסיכויי שלום.
   בעקבות גירוש הפלסטינים מכפרי המערות בדרום הר חברון, שביצעה ממשלת ברק ב-1999, יצאנו, חברי "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים", למאבק למען החזרת המגורשים. אלה חיו בשטחים פתוחים, בחוסר כול, דבר שהביא אותנו לנסות לספק להם מצרכים  בסיסיים. השותפים הפלסטינים שלנו ביקשו מאיתנו לא לעסוק בפילנתרופיה, שמא זה ירגיל את המגורשים לחיות מנדבות ולא מפרי עבודתם. הם ביקשו שנעסוק במאבק הפוליטי להשבתם לכפריהם. נזכרתי בסיפור הזה נוכח רפיסותה של תנועת השלום הישראלית, שהתרגלה שאחרים עושים לה את העבודה. וזאת הטעות המרה שלנו. אם לא נצא למאבק על השלום, אף אחד לא יהיה שם במקומנו. קורבנות המלחמה הבאה יהיו ישראלים ולא אמריקאים, ומדינת ישראל תהיה מוקצה בעולם, לא ארה"ב.