קרימינליזציה של הקורבן הבדואי

                                             מאת: עמוס גבירץ

   מזה זמן מתעצם קמפיין תקשורתי נגד החברה הבדואית בנגב. הוא מוזן ממעשי פשע של בדואים שאכן קורים. בקמפיין הזה כמעט ולא מביאים ידיעות על מעשי פשע של פושעים בדואים כנגד בדואים ביישוביהם. אני מציין זאת מכיוון שעיקר הפשיעה הבדואית קורית בתוך ישובי הבדואים ומכוונת כנגד בדואים.

   הקמפיין הזה בא להסתיר את הפגיעה הקבועה והמתמשכת של השלטון בישראל כנגד המיעוט הבדואי בנגב. זה החל במלחמת העצמאות ב-1948, אז גורשו רוב הבדואים שחיו בנגב, לארצות הערביות השכנות. גם לאחר תום המלחמה ב-1949, המשיכו הגירושים של בדואים מהנגב. זה נמשך עד 1959. לצד הגירושים, היו גירושים פנימיים, כאשר שבטים הועברו מאדמותיהם לתוך אזור הסייג (מדרום לגדה המערבית), תוך גזילת אדמותיהם. בנוסף לכך, המדינה לא הכירה בכפרי הבדואים, וחמור מזה, היא לא הכירה  בכפרים שיצרה כתוצאה מהעברת שבטים לאזור הסייג. דבר שיצר מצב בו אי-אפשר לבנות באופן חוקי, כך שכל הבנייה בכפרי הבדואים אינה חוקית –בנוסף לכך חסמה המדינה כמעט את כל אזורי המרעה בפני הבדואים.

   מסוף שנות הששים, יש מדיניות לרכז את כל הבדואים בנגב לעיירות. זה השטח המצומצם ביותר אליו ניתן לדחוס אוכלוסייה לא רצויה. ממשיכים ליצר פליטי פנים כמדיניות! כדי לעודדם לעבור לעיירות, מונעים שירותים מוניציפאליים מהכפריים, מונעים מים זורמים, וחשמל, הורסים בתים ומשמידים יבולים.

   אחד הנושאים המרכזיים במלחמתה של ממשלת ישראל כנגד הבדואים בנגב הוא שאלת הבעלות על הקרקע. הנגב היה מחולק בין מטות (שבטי על, שבכל אחד מהם היו מספר שבטים), שלכל אחד מהם היתה טריטוריה בשליטתו. בתוכה היו בעלויות על חלק מהקרקעות, ושאר האדמות נחשבו לאדמות מרעה. ב-1858 השלטון העותומאני חוקק את חוק הקרקעות, שבין השאר דרש מבעלי קרקעות לרשום את בעלותם בטאבו. בכל המרחב ובעיקר בנגב רבים סרבו לרשום את אדמותיהם בטאבו, כדי להימנע מתשלום מיסים. הם סמכו על חוקי הקרקע המסורתיים. ישראל מנצלת את הדבר ומתעלמת מבעלויות מסורתיות, כדי להימנע מהכרה בבעלות של בדואים וערבים בכלל על אדמותיהם. מכריזים על אדמות כאדמות מדינה, ואם בעלי הקרקע מעזים ללכת לבית משפט ישראלי כדי לשמור על בעלותם על אדמותיהם, הרי שבית המשפט הישראלי לא מכיר בבעלות מסורתית כהוכחה לבעלות על האדמה. אם בכל זאת בעל הקרקע מתעקש להחזיקה בידיו, הרי שמכריזים עליו כעל פולש לאדמות מדינה.

   מדינת ישראל המיטה אסונות נוראיים על הבדואים בנגב. פשוט הרסו את כל אורח החיים הבדואי. זה נעשה בעזרת מעשים שלטוניים וחקיקה. היום בדואים הרוצים לשמור על חייהם המסורתיים בישראל, הופכים לעבריינים לפי חוק! רק אם הם עוזבים את כפריהם ואדמותיהם ועוברים לעיירות הריכוז אותן מייעדת להם הממשלה, חייהם נהפכים לחוקיים בישראל. אה כן, יש שבע עיירות בדואיות בנגב – בהן חיים כשישים אחוז מהבדואים - מהעניות ביותר בארץ, עם אבטלה גבוהה ורמת פשע גבוהה. כך שבעצם פרויקט ריכוז הבדואים לעיירות נכשל. רק שהכישלון אינו מהווה סיבה לשנות מדיניות...

   כמו בכל חברה או עם, אנחנו רואים עצמנו כטובים (אפריורי) בסכסוך (במקרה הזה עם המיעוט הבדואי) והם הרעים. כדי שנוכל אכן להאמין בכך, יש תהליך שאני קורא לו קרימינליזציה של הקורבן. לשם כך מתקיים קמפיין מתמשך, המציג את הבדואים כעבריינים ופושעים תוך הסתרת הפגיעות של ממשלת ישראל בבדואים. ואכן בחברה הרוסה ומופלית כמו הבדואים, יש רמה גבוהה של פשיעה – שברובה מכוונת פנימה – אבל התקשורת העברית מבליטה את הפשעים שפוגעים ביהודים. כל זה בעוד היא מתעלמת מיותר מ-2500 מבנים שממשלת ישראל הרסה לבדואים בשנת 2020 (בהשפעת "חוק קמיניץ", רובם בהריסה עצמית). מתעלמים מיותר מ-14,000 דונם גידולי חקלאות של בדואים בנגב, שממשלת ישראל השמידה, כמעט ללא שום דיווח תקשורתי.

   קוראים יקרים, נסו לדמיין איך היינו מגיבים אם מדינה כלשהי בעולם היתה פוגעת כך במיעוט היהודי שלה.