פנטזיות

                                                  מאת: עמוס גבירץ

   פנטזתי על נאום אחר. הבה נתאר לעצמנו שבמקום שפת האיומים כלפי איראן, ראש ממשלת ישראל בנט, היה פונה אל הנהגתה לשנות כיוון. למשל: במקום להשקיע את כל המאמצים שלכם ושלנו להכנת מלחמה שתמיט מוות וחורבן לעמינו ולעמי האזור, בואו נמקד אותם בהתגברות על הקונפליקטים ונפעל לרווחת עמינו ועמי האזור. הבה נדמיין את בנט מודיע שישראל שוקלת בחיוב לקבל את יוזמת השלום של הליגה הערבית מ-2002. בתור צעדים לבניית אמון הוא היה מכריז שישראל תפסיק את כל הפעולות לדחיקת רגלי הפלסטינים בגדה המערבית, זאת בנוסף על יוזמה לשיקום עזה.

   אני יודע, רוב קוראי מאמר זה יחשבו שאני פנטזיונר חסר תקנה, שלא מבין דבר בנעשה סביבו.

   ישראל בנתה את עצמה כבריון של השכונה. הרי אף אחד מהשכנים לא רצה בקיומה. אבל זה יכול היה לקרות רק בעזרת בריון עולמי שהיה לו אינטרס בתמיכה בבריון השכונתי. מובן שתמיכה זאת לא ניתנה בחינם. הבריון השכונתי צריך לשרת את האינטרסים של הבריון העולמי. בשנות החמישים היתה זו צרפת שתמכה בישראל תמורת שירות האינטרסים שלה. כאשר אלה השתנו, גם תמיכתה נחלשה. ואז הצליחה ישראל לרכוש את תמיכתו של הבריון העולמי מספר אחת, ארה"ב. פסגת החלומות!

   לארה"ב קרתה "תאונה היסטורית". ג'ימי קרטר נבחר לנשיא. למיטב הבנתי, האיש העז לשאול מה עושים עם הכוח האדיר שיש בידיו. האם תפקידו לתחזק את המצב, שבו ארה"ב ובריה"מ ימשיכו במלחמה הקרה, תוך הכנה ושיכלול יכולות ההשמדה ההדדיים, או ינסו ליצור עולם טוב יותר, בו עיקר דאגתם של המנהיגים תופנה לרווחת עמיהם ושלומם. בבחירות הבאות דאגו אזרחי ארה"ב לתקן את ה"טעות".

   במקרה שלנו, נפלה לידי הנשיא קרטר הזדמנות לנסות ולהגשים את חזונו. בהקשר של המלחמה הקרה, מצרים שינתה כיוון - מאוריינטציה סובייטית לאמריקאית. חלק מהעסקה היה לחץ אמריקאי על ישראל להחזיר את סיני למצרים, תמורת שלום. קרטר רצה לנצל את ההזדמנות כדי להביא לשלום כולל בין ישראל לארצות הערביות הסובבות אותה, מה שחייב פיתרון של הסכסוך עם הפלסטינים ועם הסורים. סירוב ישראלי, כנראה בתמיכה חזקה מתוך הממשל האמריקאי, מנע מקרטר להגשים את חזונו, ואילץ אותו להסתפק בשלום נפרד בין ישראל למצרים. עד היום קרטר הוא אישיות לא רצויה בחוגי השלטון בישראל.

   עכשיו, כאשר מסתמנת היחלשות האינטרס האמריקאי בנפט מהמזה"ת, גם נחלשת הנכונות האמריקאית לשלם בדם חייליהם על האינטרסים האלה. זה מעצים את כוחה ומעמדה של ישראל כבריון השכונתי. ישראל מעמידה עצמה ככוח המרכזי העומד מול שאיפותיה המעצמתיות של איראן באזור. זה הרקע להסכמי אברהם. ישראל מגנה על מדינות סוניות מפני שאיפות ההתפשטות של איראן השיעית. בתמורה היא דורשת את הורדת הלחץ עליה מצדן בעניין הפלסטיני והסורי.

   ואכן ההתעצמות הצבאית נמשכת. אה כן, משני הצדדים. רק שאי-אפשר להשתחרר מאותה שאלה מטרידה: לאן אתם מוליכים אותנו? מה החזון שאתם מצעים לנו? האם לחיות על חרבנו לעד, או שיש איזה חוף מבטחים שצריך לחתור אליו? ואולי הפנטזיות שלי הן החזון החליפי?!

   במערב אירופה הגשימו את הפנטזיות האלה - לאחר האסונות הנוראיים שהכו בהם מלחמות העולם - כאשר הקימו את השוק המשותף ולאחר מכן את האיחוד האירופי. נדמה לי שמעולם לא היתה כזאת פריחה באירופה.

   האם נמשיך במדיניות הנוכחית עד מוות וחורבן הדדים - בסדרי גודל שהיו באירופה - ואז הנותרים ילמדו את הלקח, או שנהיה חכמים ונפנה עכשיו לדרך השלום?!