יום שני, 27 בינואר 2020


מי יגן על מחוסרי המגן
מאת: עמוס גבירץ
   לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, מתייחסות ממשלותיה לאזרחיה הבדואים כאל אזרחים לא- רצויים: בהתחלה גירשו את רובם מהארץ, אחר כך ריכזו את רוב הנותרים באזור הסייג ולאחר מכן החלו לרכזם בעיירות. 
   ב-1948, רוב הבדואים שחיו בנגב גורשו ב"סערת הקרב" של המלחמה. הגירושים נמשכו עד 1959. לאחר קום המדינה הטילה המדינה על הבדואים, כמו על כל הפלסטינים אזרחי ישראל, ממשל צבאי. זה דאג לרכז את רוב הבדואים שנותרו בנגב לאזור הסייג (דרומית לגדה המערבית), תוך גזל אדמותיהם, והטלת הגבלות על רעיית צאנם במרחקים. הכרזת שטחי אש הייתה עוד דרך לחסום את רעיית צאנם.
   המדינה לא הכירה בכפרי הבדואים – לא בכפרים שכבר היו באזור הסייג ולא בכפרים שהיא עצמה יצרה שם, כאשר העבירה אותם מאדמותיהם לאזור הסייג. כך הפכו שלטונות ישראל את כל הבנייה בכפרים הבדואיים לבנייה לא-חוקית, ואת הבדואים לעבריינים בעל-כורחם. הרי אם אין הכרה, אין תכניות מתאר וכך אין אפשרות חוקית לבנות בכפר. כפר לא-מוכר אף לא מקבל מים וחשמל ולא שירותים מוניציפאליים מהמדינה.
   המדינה מנצלת את העובדה שמרבית הבדואים לא רשמו את בעלותם על אדמותיהם בטאבו - מפני שהסתמכו על הבעלות המסורתית -  כדי לקחתן לבעלותה. חשוב לזכור שיהודים שקנו אדמות מבדואים לפני קום המדינה, עשו זאת לפי הבעלות המסורתית. 
   בסוף שנות השישים החלה מדיניות ממשלתית - העברת כל הבדואים בנגב לעיירות. היום כ-60 אחוזים מהבדואים בנגב חיים בעיירות. כדי "לעודד" את השאר לעבור, הורסים בתים – הם הרי נבנו בניגוד לחוק - משמידים יבולים – הרי המדינה טוענת שהאדמות לא שלהם – מונעים חשמל ומים (בחלק מהכפרים קיבלו חיבור למים והתושבים דאגו לחיבורם לבתים), מונעים שירותים מוניציפאליים ושירותי בריאות. יצרו מצב שבדואי המתעקש להמשיך לחיות על אדמתו לפי המסורת שלו הופך לעבריין לפי חוקי המדינה. זוהי קרימינליזציה של הקורבן. רק אם ייכנע ויעבור לעיירה יהיה חוקי.
   אפילו את הסכם השלום עם מצרים ניצלו כדי לגזול עוד אדמות מהבדואים בנגב ולדחוק אלפי בדואים לעיירות, כאשר הפקיעו כ-120,000 דונם אדמות בדואים כדי להקים בסיסי צבא. 
   היום יש שבע עיירות בדואיות בנגב. מסתבר שהן סובלות מאחוזי האבטלה הגבוהים במדינה, מהעוני העמוק במדינה ומהפשיעה הגבוהה במדינה. זהו כישלון מכל היבט של דאגת המדינה לאזרחיה. אך אל דאגה, הכישלון לא מרתיע את המדינה מלהמשיך במדיניות ריכוז הבדואים בעיירות. הרי עיירות הן השטח הכי מצומצם שאליו ניתן לדחוק את האזרחים הלא-רצויים של המדינה. מנגד עולים ופורחים בנגב יישובים יהודיים מעוטי תושבים ("חוות בודדים") שתושביהם נהנים מתמיכה של המדינה, הסוכנות היהודית, קק"ל ועוד כיוצא באלה. רק על חקלאי הנגב הבדואים,  נגזר לעבור לעיירות מוכות האבטלה והפשע.
   משנות האלפיים אנו רואים הסלמה בדרכי דחיקת הבדואים מכפריהם לעיירות, בדרכים שונות ומשונות: לצד הרס הבתים והשמדת יבולי תבואות, קק"ל נוטעת יערות בנגב, כדי למנוע מבדואים לחזור לאדמותיהם ובנוסף, להרוס כפרים. עד היום נהרסו כליל שני כפרים (טואייל אבו ג'רוואל ואל עראקיב). יש תכנית להרוס כפר נוסף, עתיר.
   דרך נוספת היא לתכנן ישוב יהודי במקום כפר בדואי. למשל, על חורבות אום אל-חיראן (הנמצאת בתהליך פינוי), מוקמת חיראן היהודית. יש תכנית לעוד מספר כפרים שלאחר הריסתם יוקם יישוב יהודי על חורבותיהם.
   סלילת כבישים - במקום לסלול תוך התחשבות ביישובים הקיימים, אם לא למענם – אף היא משמשת תירוץ להרס בתים ולפינוי בדואים מכפריהם. התוואי של כביש 6 תוכנן כך שיגרום להרס מאות בתי בדואים ופינויים לעיירות. כך גם מתוכננת העברת מפעלי התעשייה הביטחונית: הרס, גירוש וחורבן למאות משפחות. הקמת מכרה פוספטים מתוכנן באדמות הכפר הבדואי פורעה, שתושביו ייאלצו להתפנות. למזלם יש התנגדות בערד לפרויקט, בשל זיהום אוויר בעיר.
   כדי להכביר את כל הטוב הזה על הבדואים בנגב, העבירו את תיקון קמיניץ לחוקי התכנון והבנייה. כעת אפשר לדרוש מהקורבן להרוס בעצמו את ביתו, אחרת הוא יישא בהוצאות הרשויות על ההרס. ואכן, מספר הריסות בתי הבדואים בנגב עלה באופן דרמטי מאז תיקון החוק, ליותר מאלפיים בתים בשנה! לצד זה מתכננים הקמת מחנות פליטים לקורבנות מדיניות הגירוש, הצבת קרוואנים ל"מגורים זמניים", עבור המפונים.
   מדיניות שלטונות ישראל כלפי אזרחי המדינה הבדואים בנגב מצביעה על כך שמלחמת העצמאות מעולם לא הסתיימה בנגב. עד היום ממשיכה ממשלת ישראל ליצור שם פליטי פנים. הממשלה מנהלת מלחמה חד-צדדית נגד אזרחים חסרי מגן. לשם כך הוקמה יחידה משטרתית, "יחידת יואב", שתפקידה לאכוף את מדיניות הממשלה על קורבנותיה.
   נשאלת השאלה מי יגן על חסרי המגן. מקובל לחשוב שאזרחות מקנה הגנה לאזרחים. אך מה עושים כאשר האזרחות מונעת הגנה? היכן תנועת זכויות האדם בישראל? היכן תנועת זכויות האדם בעולם? ואולי צריך לפנות לאו"ם ולבקש הגנה על מחוסרי המגן?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה