ר. מתאר מצבים בלתי אפשריים בהם המשטרה מתחילה
להיכנס לכפר כבר בשעות הבוקר המוקדמות (2,3,4, בבוקר). הוא מתאר זריקת גז מדמיע
ויריות בכדורי ספוג. הוא מתאר פריצה לבתים ע"י פיצוץ הדלתות (מין שיטה חדשה),
על מנת להפחיד את ההורים, כדי שיחזיקו את ילדיהם קצר. מחפשים בכל מקום, הופכים
ארונות ומזוודות. במטבח שופכים את השמן ואת האורז, גורמים לאנדרלמוסיה. יש ילדים,
שהתחילו להרטיב בלילות. נכנסים באישון לילה, עוצרים את הילד, אוזקים באזיקי פלסטיק
שמכאיבים. מקללים את הילדים את אימם ואחותם, לעיתים מרביצים. הם רוצים, שיגיעו
לחוקר "מוכנים". שיפחדו כל כך, שיהיו מוכנים להודות במה שעשו או לא עשו.
המבצע
המשטרתי התחיל באמצע מאי, כשהילדים היו בתקופת בחינות, ונמשך מאז. עם תחילת שנת
הלימודים החליט הוועד לעשות שביתה. העירייה ביקשה, שיוציאו את בי"ס אל-אמל
מהתמונה כי הוא בית ספר לילדים מוגבלים. "פתאום, דואגים לילדים המוגבלים, אבל
קודם לא היססו להשליך לתוך בית הספר גז מדמיע. החלטנו להשבית את כל בתי הספר.
"בסופו של דבר ישבנו עם ראש העיר. הם
האשימו אותנו בחוסר שליטה, אך הכפר הוזנח כבר הרבה שנים. לילדים אין מה לעשות
בשעות אחר הצהרים, אין חוגים ולא כלום. אתם לוקחים ארנונה ומיסים ולא נותנים
שירותים. הילדים יוצאים לתחנת מנטה (תחנת הדלק בכניסה לכפר) וכבר הם נמצאים
במקום אחר לגמרי. בסיומה של הפגישה, הבטיח
ראש העיר שיעשה למען השכונה, ואילו המשטרה הבטיחה לצמצם את פעולותיה. השביתה בוטלה
אבל אף אחד לא קיים את הבטחותיו. ביקשנו לפחות, שלא יגיעו כשהילדים חוזרים מבית
הספר, וגם זה לא נעשה. פרצו לבית הספר נתנו מכות למנהל ולשומר.
לפני
שהתחיל הכול, היה שיטור קהילתי והמשטרה
הקהילתית ניסתה ליצור יחסים טובים עם האנשים, ופתאום התחיל המבצע... אנחנו נסינו
להרגיע את האנשים אך ברגע, שהמשטרה פעלה נגדנו, אמרו האנשים: עובדים עליכם, וסרבו
לשמוע אותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה