איך עושים קרימינליזציה של הקורבן                  

                                                 מאת: עמוס גבירץ

   מדהים לראות איך עובד התהליך של קרימניליזציה של הקורבן. מעניין לבחון את זה דרך המקרה של הבדואים בנגב ומקרהו של שייח סייח מאל עראקיב.

   במשך מאות ואולי אלפי שנים חיו הבדואים בנגב. בגלל תנאי המדבר, התפתח אורח חיים של חברה נוודית ומאוחר יותר, סמי נוודית. יש מקומות קבע בהם נמצאים על אדמותיהם בתקופת הגשמים ויש נדודים של חלק מהמשפחה או כולה בתקופת היובש לחפש מרעה לצאן. ככל הידוע לי אף אחד מהשליטים של הארץ לאורך ההיסטוריה הידועה לנו, לא הפריע לבדואים לקיים את אורח החיים המיוחד שלהם. לא כך הדבר כאשר מדובר בישראל.

   במלחמת העצמאות גורשו רוב הבדואים מהארץ. הגירושים נמשכו גם לאחר הפסקת האש, עד ל-1959. בשנות החמישים רוכזו רוב הבדואים שנותרו בארץ באזור הסייג, הנמצא דרומית לגדה המערבית. המדינה סירבה להכיר בישובי הבדואים שהיו שם עוד לפני קום המדינה. בנוסף, לכפרים אותם יצרה כאשר העבירה שבטים לאזור הסייג – תוך גזלת אדמותיהם - סירבה לתת סטאטוס חוקי. רוב מרחבי הנגב ששימשו למרעה הופקעו ונחסמו בפני הבדואים. מסוף שנות השישים החלה מדיניות לריכוז כל הבדואים בנגב לעיירות. במילים אחרות, ישראל היא השליט הראשון שפגע אנושות בקיום ובאורח החיים המיוחד של הבדואים בנגב.

   כמו כל חברה גם אנחנו הישראלים, מספרים לעצמנו, שאנחנו הטובים ואויבינו הרעים. מה עושים כאשר לפי כל קריטריון מה שעשו ועושים לבדואים הוא נפשע, כך שאנחנו הרעים והם הקורבנות? יוצרים מצג חוקי וסיפור, ההופכים את האוכלוסייה המקורית של הנגב לפושעת, כאשר היא מנסה לשמור על רכושה הקרקעי ועל אורח חייה. אני קורא לזה, קרימינליזציה של הקורבן.

   לאחר קום המדינה הטילו ממשל צבאי על כל האזרחים הערבים שנותרו בארץ. זה הגביל את יכולת הנדודים העונתיים עם הצאן. בנוסף שטחים נרחבים בנגב הופקעו והועברו לבעלות המדינה בעזרת חוקים שונים ומשונים ונחסמו למרעה.         

   בהבדל משליטים קודמים של הארץ, ממשלת ישראל מסרבת להכיר בבעלות מסורתית של בדואים על אדמותיהם. מכירים רק בבעלות הרשומה בטאבו העותומאני. הרוב המוחלט של הבדואים לא רשמו את בעלותם על אדמותיהם בטאבו. הם סמכו על הבעלות המסורתית. אז יצרו סיפר בבית המשפט הישראלי שהבדואים הם נוודים ולא סמי נוודים, וככאלה אין להם זיקה אל הקרקע. בעזרת זה יצרו תקדימים שלא מכירים בבעלות מסורתית של בדואים על אדמותיהם. רק אם יוכיחו שישבו על הקרקע ברצף מאז 1858 – כאשר העותומאנים חוקקו את חוק הקרקעות – זכות הישיבה שלהם בקרקע תוכר. אז כל בדואי המתעקש לשמור בידיו את אדמותיו הופך לפושע. איך זה מתיישב עם העובדה שהתנועה הציונית קנתה אדמות מבדואים בנגב לפני קום המדינה, לפי הבעלות המסורתית?!

   בנוסף לאי-ההכרה בכפריהם, בעזרת חוקי התכנון והבנייה, הכריזו על רוב אדמות אזור הסייג כאדמות חקלאיות האסורות בבנייה. כך יצרו מצב, שכל בדואי המקיים את זכות האדם לקורת גג בכפרו, נהפך לעבריין! אז עד היום ממשיכים ליצור פליטי פנים כאשר דוחקים את הבדואים מכפריהם לעיירות. רק שם הם חדלים להיות פושעים.

   בפושעים צריך להילחם. אז הקימו את יחידת יואב במשטרה וזאת עוסקת באכיפת החוק על האוכלוסייה "הפושעת", שכל חטאה היותם בדואים במדינת היהודים.

   למרות שסוגיית הבעלות של שייח סייח על הקרקע ממתינה להכרעה בבית המשפט, פסק בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ששייח סייח מאל עראקיב הוא פושע הראוי לעשרה חודשי מאסר. פשעו: מסרב לקבל את רוע הגזרה של שוד אדמותיו והרס כפרו בידי מדינת ישראל. הוא מתעקש לחיות על אדמתו ולשמור על אורח חייו המסורתי. זה הופך אותו לפושע במדינת ישראל.