מדוע חדלתי להיות ציוני

                                                        מאת: עמוס גבירץ

   נקודת השבר שלי ביחס לציונות היתה בתחילת 1997. צה"ל הרס את בתיהם ופינה תושבים בדואים-פלסטינים משבט הג'הלין, כדי להרחיב את ההתנחלות מעלה אדומים. זה היה בתקופת תהליך אוסלו. בזמן שרובנו היינו באשליה שישראל פנתה לדרך השלום, היא ניצלה את חוסר תשומת הלב לעשות את הדבר העומד בבסיס הקונפליקט הציוני ערבי-פלסטיני. היא גירשה בני אדם מבתיהם ואדמתם, בגלל היותם פלסטינים, על מנת להושיב במקומם בני אדם, בגלל היותם יהודים. השתתפתי במאבק נגד הפשע הזה, עוד בתקופת ממשלת העבודה. את הפינוי עשתה ממשלת נתניהו הראשונה.

   כל פעם שאני מגיע לאל עראקיב, שם ממשלת ישראל הרסה את הכפר למעלה מ-120 פעם, על מנת לנטוע יער על חורבותיו, אני מקבל חיזוק לעמדתי האנטי ציונית.

   כל פעם שאני מגיע לאום אל חירן, שם ממשלת ישראל עוסקת בגירוש בני אדם מבתיהם וכפרם, כי הם בדואים, על מנת לישב בני אדם אחרים, כי הם יהודים, אני מקבל חיזוק לעמדה האנטי ציונית שפיתחתי. ולחרדתי יש תוכניות לעשות את אותו דבר לעוד כפרי בדואים בנגב. כך גם בשטחים הכבושים, אני כל הזמן נחשף למאמצים לגרש פלסטינים, על מנת להרחיב התנחלויות.

   גדלתי בקיבוץ, שהורי היו בין מייסדיו והיו ציונים נלהבים. בשיעורי ההיסטוריה היהודית בבית הספר, שמתי לב למוטיב שחזר על עצמו אינספור פעמים. הנה בני אדם נרדפים, לא בגלל מעשיהם, אלא בגלל היותם יהודים החיים כמיעוט בין עמים אחרים. המסקנה המתבקשת היתה שהיהודים צריכים לחיות במדינה משלהם, היא מדינת ישראל. ואכן עד היום אני מסכים עם הציונים, שהניסיון ההיסטורי של חיי היהודים כמיעוט, נכשל ולכן היהודים צריכים מדינה משלהם.

   הויכוח הראשון, שאני זוכר, שהיה לי עם שאר חברי לכיתה, היה סביב השאלה, איך אנחנו היהודים שסבלנו רדיפות בלתי פוסקות כמיעוט, יכולים לרדוף את המיעוט הערבי שחי בקרבנו. עם השנים ככול שהידע שלי על מה שקורה בארץ ובשטחים הכבושים ביחס לפלסטינים התרחב, השאלה הזאת רק התחדדה.

   זה היה תהליך ארוך וכואב. המעבר מהכרה ציונית להתנגדות לציונות לא היה קל אז ולא קל היום. הרי אינני יכול להתעלם מההיסטוריה הנוראית של עמי. מול זה עומדות השאלות המוסריות והקיומיות. הנה ברגע  שהציונים קיבלו כוח לידיהם, הם מתנהגים באותן דרכים של רודפי היהודים בעבר. ברגע שהכוח בידיהם הם מתעלמים מכל שיקול מוסרי, כאשר הדבר היחיד שיכול למנוע מהם לעשות מעשי פשע נגד המיעוטים והכבושים, זה אם יש מספיק לחץ ואיום עליהם, שמעשיהם יעלו לישראל במחיר שלא תוכל לעמוד בו. היום כל אנטישמי בעולם מקבל צידוק לרדיפת יהודים, מהתנהגותה של ישראל כלפי המיעוט החי בתוכה וכלפי האוכלוסייה החיה תחת הכיבוש הישראלי.

   ויש את הפן הקיומי: היום יותר מבכל מקום אחר בעולם, יש מאמץ אדיר לפגוע בנו ולחסל את קיומנו, בגלל היותנו יהודים, כאן בישראל. והמאמץ הזה לא נובע מאנטישמיות, הוא נובע ממעשיה של ישראל בעבר ובהווה. ישראל במעשיה, הפכה עצמה למקום המסוכן ביותר לקיום היהודי!

   לפעמים אני חושב שפעילות זכויות האדם והשלום שלי, נעשית במטרה שאוכל לחזור ולהיות ציוני.