ממלחמה חד צדדית לדו צדדית

                                       מאת: עמוס גבירץ
   יש הבדל חשוב בין הישראלים לפלסטינים בהבנת המושג מלחמה. בשביל הישראלים מלחמה היא התנגשות אלימה בין שני הצדדים, בעוד הפלסטינים מבינים מלחמה במובן הרבה יותר רחב.
   גזל האדמות הנרחב שעושה ישראל בשטחי הגדה המערבית, נתפסת אצל הישראלים כפעילות חוקית בירוקראטית, בעוד הפלסטינים רואים בזה פעילות מלחמה חד צדדית של כוח כובש כנגד אזרחים חסרי מגן.
   הריסת הבתים הנתפסת אצל הישראלים כאכיפת החוק, נתפסת אצל הפלסטינים כפעולת מלחמה חד צדדית של כוח כובש כנגד אזרחים חסרי מגן. כך גם עם הרס בורות המים, דירי הצאן, מחסנים ומבנים נוספים.
   הקמת ההתנחלויות נתפסת אצל הישראלים כמפעל חלוצי-התיישבותי המממש את זכותנו על הארץ, בעוד הפלסטינים רואים בו פעולת מלחמה חד צדדית של כוח כובש כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן.
    לפי הערכות ישראל משתמשת לצרכיה בכ-80% ממימי הגדה. שוב הפלסטינים רואים בזה פעולת מלחמה חד צדדית של כוח כובש כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. כך גם בכריית המחצבים שישראל עושה בשטחי הגדה.
   פעולות הגירוש שצה"ל מבצע באזורי C כנגד האוכלוסיות הפלסטיניות החלשות ביותר, בטענה שאלה שטחי אש, שמורות טבע, או אתרים ארכיאולוגיים, כמובן נתפס אצל הפלסטינים כפעולות מלחמה חד צדדית של כוח כובש כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן.
   אגב, אף אחת מפעולות צה"ל שציינתי, אינן עוסקות בביטחון אזרחי ישראל, כולן עוסקות בהרחבת הטריטוריה של ישראל. הבדלי הכוח בין שני הצדדים הם כל כך גדולים, כך שרוב הזמן פעולות אלה עוברות בהכנעה מצד הפלסטינים. הרי אין להם צבא שימנע מישראל לעשותן. לנו הישראלים נדמה שצה"ל מצליח לשמור על השקט ושהמצב יכול להימשך כך. הבעיה היא שיש אפקט מצטבר של הפעילות הזאת על הפלסטינים. בתקופות השקטות לפעמים מישהו מהם יוצא לפעולת נקם על מה שצה"ל עולל לו ולמשפחתו. בתקופות כמו זאת בה אנו נמצאים עכשיו, הזעם המצטבר מתפרץ החוצה.
   הצטברות פעולות התנחלות יהודים בשכונות פלסטיניות במזרח ירושלים בליווי התגברות הביקורים של קנאי בית המקדש, בהר הבית, היו הזרז שהביא להתפרצות הזעם הנוכחית. אינני יודע כמה זמן זה יימשך ואיך יגדירו אותה. ברור ששוב הבדלי הכוח האדירים בין שני הצדדים יכריעו את המערכה ושוב יצטרכו הפלסטינים להרכין את ראשם ולסבול מהמשך תהליך דחיקתם מהארץ, עד ההתפרצות הבאה.
   יש ויכוחים רבים בין הפלסטינים על הדרך הכי טובה עבורם להתנגד לתהליך דחיקתם מהארץ. ואכן ראינו לאורך השנים, שכל פעם שהם נקטו בסוג מסוים של התנגדות (לרוב פעולות טרור), צה"ל מצא את הדרך לדכא אותה. אני מניח שגם הפעם צה"ל ימצא את הדרך לדכא את פעילות "המפגע הבודד".
   על רקע כישלונותיהם בעימותים מול הישראלים בארץ, החלו הפלסטינים להעביר את זירת העימותים לחו"ל. אבו מאזן פונה לקהילה הבינלאומית, על מנת שזאת תספק לעמו הגנה מפני הישראלים. את זה הוא יכול להשיג רק כאשר הוא מצליח למנוע מאבק מזוין פלסטיני. כך גם ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים, שפונים לעולם בבקשה, להחרים את ישראל עד שזאת תחדל מהכיבוש ותכיר בזכויותיהם.
   מנהיגי ישראל מבינים שזה בעצם הנשק הכי אפקטיבי שיש לפלסטינים במאבקם נגד דחיקתם מהארץ ולכן יותר ויותר משקיעים בסיכול דרכי המאבק האלה. וכך יוצא שהמנהיג הכי מתון שהיה לפלסטינים נהפך בפיהם למנהיג הכי מסוכן. בעוד לנו, אזרחי ישראל, הוא המנהיג הכי טוב. הרי הוא הלוחם הכי יעיל נגד האלימות הפלסטינית המופנית נגדנו.
   רק שזה מעלה את השאלה, שכל אזרח ישראלי צריך לשאול: מה חשוב למנהיגי ישראל, ביטחוננו או מפעל הרחבת הטריטוריה של ישראל?!