הפרובוקציות בהר הבית - ההזדמנות של ארה"ב

                                              מאת: עמוס גבירץ

   שוב פרובוקציות בהר הבית. שוב מנסים קיצוני הימין, הפעם מתוך הקואליציה, לטרפד את מאמצי השלום האמריקאים והאירופאים.

   לאחר מלחמת עזה האחרונה, "צוק איתן", הקימה ועדת זכויות האדם של האו"ם ועדת חקירה לבדיקת הטענות שישראל ביצעה פשעי מלחמה. יש לזכור שבמערכה הזאת ישראל הרגה הרבה יותר פלסטינים,  והרסה הרבה יותר בתים בעזה, מאשר במבצע "עופרת יצוקה". אז הוקמה ועדת גולדסטון, שמצאה את ישראל ואת החמאס אשמים בפשעי מלחמה.  בכל זאת הפעם איננו שומעים על עבודת הוועדה ואיננו שומעים כמעט גינויים לישראל על מעשיה בעזה. אני מניח שכל זה קורה בזכות התקווה, שהרגעת הרוחות תביא את ישראל חזרה למשא ומתן לשלום, ממנו הצליחה לצאת באביב האחרון, תוך הפרת הסכמות שהתנו אותו, כאשר סירבה לבצעה את הפעימה הרביעית של שחרור אסירים, ותוך הפרובוקציות הקבועות של, הכרזות על בנייה מאסיבית בשטחים הכבושים.
   ההסלמה בפרובוקציות של קיצוני הימין, הכוללים ח"כים של הליכוד, בדרך של עלייה להר הבית וישוב יהודים בלב שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים, לא קורית באופן מקרי. היא באה לטרפד את המאמצים לחידוש המשא ומתן לשלום. כפי ששרון עלה להר הבית בשנת 2000 במאמץ לטרפד את מאמצי קלינטון לחידוש המשא ומתן לשלום, ואגב כך הצית את אש האינתיפאדה, כך עושים זאת קיצוני הימין הפעם.
   נתניהו, שהיה אחראי להסלמה שהביאה לפריצת מלחמת עזה האחרונה, שיחק אותה כמבוגר האחראי - לנוכח ההתלהמות של רבים מחבריו לממשלה ולמפלגה, לאורך המלחמה - משחק אותה כמבוגר האחראי, מול קיצוני מפלגתו, המבעירים את אש האלימות. אגב כך הוא לא מפסיק את ההסתה שלו נגד המנהיג הפלסטיני, אבו מאזן,  שלאורך כל העימותים מנסה להנמיך את אש העימות.
   מבחינת נתניהו, אבו מאזן הוא האיום האמיתי. האיש באמת מתכוון להשיג שלום. לשם כך הוא עושה הכול כדי למנוע עימותים אלימים, תוך הסתכנות בהאשמתו, כמשתף פעולה עם ישראל. זאת האשמה הכי מסוכנת לכל פלסטיני, ובטח למנהיג הפלסטיני. אז דואגים להכשיל כל יוזמה שלו ובכך לדחוף את הפלסטינים לידי קיצוניהם, איתם ממילא אין על מה לדבר. בכל משא ומתן לשלום מגבירים את הבנייה בשטחים ודואגים להעמקת הכיבוש. האמריקאים תורמים את חלקם בבלימת כל יזמה של אבו מאזן שתביא לסיום הכיבוש, או לגרום לישראל לשלם מחיר כבד עבורו.
   מאחורי כל המאורעות הקשים שאנחנו חווים עומד העימות האישי בין אובמה לנתניהו. זה לא רק תיעוב אישי, זה מאבק על המדיניות הגלובלית של ארה"ב. בניגוד לממשל בוש, אובמה מנסה בכל כוחו, לעשות הפרדה בין המלחמה בטרור האסלאמי ובין היחסים בין ארה"ב לעולם המוסלמי, שגם הוא סובל מהטרור האסלאמי. זאת הסיבה להתנגדותו להדחת האחים המוסלמים מהשלטון במצרים. ארה"ב הצליחה לשמור על יחסים קרובים אתם בזמן שלטונם במצרים. נתניהו מנסה למצב את ישראל כמשרתת האינטרסים של ארה"ב במלחמה בינה לבין העולם המוסלמי, כפי שישראל ביססה את יחסיה המיוחדים עם ארה"ב על שירות האינטרסים שלה כנגד הסובייטים, בזמן המלחמה הקרה. לכן הוא טוען, שאין הבדל בין החמאס, איראן, והמדינה האסלאמית, וישראל עומדת בחזית המלחמה נגדם. בתמורה הוא מקווה שארה"ב תמשיך לתמוך בישראל ותעלים עיין ממפעל ההתפשטות הטריטוריאלית שלה.
   יש לאובמה הזדמנות נדירה להעמיד את נתניהו על מקומו. אם ארה"ב בתגובה לפרובוקציות בהר הבית, תיתן לירדנים להעביר את הצעת הגינוי לישראל במועצת הביטחון, וכך תעשה לגבי הצעת הפלסטינים לסיים את הכיבוש תוך שלוש שנים, היא תבהיר לנתניהו, שהוא לא יקבע לארה"ב את מדיניותה הגלובלית. אותנו תציל ארה"ב מקיצוני הימין המנסים להעביר את הסכסוך, מסכסוך לאומי לדתי, אותו הרבה יותר קשה לפתור בדרך של פשרה.