אזהרה
או: מעבר ממלחמה חד-צדדית למלחמה דו-צדדית
מאת: עמוס גבירץ
האלימות שהתפרצה בהפגנת הזעם
בחורה (30.11.2013) משמשת אות אזהרה לבאות. דוברי הממשלה מדברים על תמיכה של רוב
הבדואים במתווה פראוור, אך כמובן אינם מציינים את הסיבות לכך. ראינו את זה בכאב
בפרשת השכונה בעתיר, שתושביה הסכימו לעבור לחורה לאחר שבתיהם נהרסו בידי נציגי
הממשלה פעם אחר פעם. אז הבה נסקור את היחס של ממשלות ישראל לאזרחים הבדואים מקום
המדינה ועד היום:
נזכיר שרוב הבדואים
גורשו-ברחו במלחמת העצמאות. גירוש בדואים מהארץ נמשך עד 1959, עשר שנים לאחר תום
הקרבות. באותן שנים ריכזה המדינה את רוב הבדואים שנותרו בארץ לאזור הסייג (בפינה
מזרחית-צפונית של הנגב). את אדמותיהם העבירה המדינה לרשותה, באמצעות חקיקה. אזור
הסייג הוכרז רובו כשטח חקלאי, האסור בבנייה. הממשלה סירבה להכיר בכפרי הבדואים
שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה. חמור מכך, גם בכפרים שהמדינה העבירה אליהם
בדואים, שאותם נישלה מאדמתם, היא סירבה להכיר בהם ורואה בהם פולשים. כך הפכה
המדינה את כל הבנייה בכפרים ללא חוקית! זאת בנוסף לסירוב להעניק שירותים מוניציפאליים
כגון מים, חשמל, כבישים, בתי ספר (בעזרת בג"ץ הוקמו בתי ספר אזוריים), מרפאות
וכו'. לעומת זאת, שירותי הריסת בתים הם מקבלים בשפע.
מרוב הבדואים נשללה היכולת
להמשיך להתפרנס מהחקלאות המדברית, הכוללת גידולי תבואות ורעיית צאן. החרמת עדרים
והחרבת גידולים הן האמצעי הנפוץ "להעמדת הבדואים במקומם".
מסוף שנות השישים החלה
הממשלה לרכז את הבדואים בעיירות, המחזיקות בשיאי האבטלה והעוני. חוששני שגם בשיאי
הפשע. זהו כישלון לכל הדעות. מובן שלדעת מדינת ישראל, זאת לא סיבה להפסיק את
פרויקט ריכוזם של הבדואים בעיירות.
אמנם בשנות השבעים אפשרה
הממשלה לבדואים להגיש תביעות בעלות על אדמותיהם, אך התברר שהממשלה אינה מכירה
בבעלות בדואית מסורתית על הקרקע. רק מי שרשם את אדמתו בטאבו העותומאני (מעטים עשו
זאת), בעלותו על הקרקע מוכרת. המעניין בכך הוא שלפני קום המדינה רכשה התנועה
הציונית אדמות מבדואים לפי השיטה המסורתית שלהם. עד היום המדינה מוכנה להסדרי קרקע
ומתן פיצוי למי שמוכן להעביר את קרקעותיו לידיה.
יש הבדל משמעותי בפירוש
המילה "מלחמה" בין היהודים לבדואים. היהודים בישראל מבינים מלחמה
כהתנגשות אלימה בין שני צדדים לקונפליקט. מצד הבדואים, המושג "מלחמה"
רחב יותר. גירושים מהארץ, גירושים מאדמותיהם, הרס בתיהם, השמדת יבוליהם, גזל
אדמותיהם, הגבלת אזורי המרעה, החרמת עדרים, מניעת מים וחשמל ומניעת שאר שירותים
מוניציפאליים, בכפריהם הבלתי מוכרים והמוכרים - כולם פעולות מלחמה חד-צדדית, של
ממשלה בליווי כוחות אכיפה כמו המשטרה, הצבא והסיירת הירוקה, הפוגעות ללא הרף
באזרחיה חסרי המגן, שכל חטאם הוא היותם בדואים במדינת היהודים.
מובן שכמעט לכל הפעולות האלה
דאגה הממשלה לתת כיסוי חוקי, מה שעוזר לממשלה ולתומכיה להצדיק את המלחמה החד-צדדית
נגד אזרחים, בטענה של אכיפת החוק.
הבעיה היא שבשיח העכשווי על הבדואים כלל לא מדווחים לנו על פעולות
המלחמה שנוקטת הממשלה נגד אזרחים אלה. לא מספרים לנו שבשנים האחרונות הגיע מספר ההריסות
של בתי בדואים ליותר מאלף בתים בשנה!
לא מספרים לנו על השמדת אלפי
דונם בשנה של גידולי תבואות של בדואים. לא מספרים לנו על הגבלת שטחי המרעה לאורך
השנים. אומרים לנו שרוב הבדואים מוכנים לקבל את הצעות הממשלה ושרק קומץ של קיצונים
מפרים את ה"אידיליה" הזאת. קוראים לזה טרנספר מרצון.
תוכנית פראוור היא הסלמה קשה
במלחמה החד-צדדית שמנהלת הממשלה נגד אזרחיה הבדואים. הצעת החוק הממשלתית להסדרת
התיישבות הבדואים בנגב באה לתת כסות חוקית לעוולה.
אינני יודע אם פרובוקטורים
של המשטרה החלו באלימות בהפגנה בחורה, או שהזעם הנורא האצור בחברה הזאת, לאחר כל
מה שעוללה לה מדינת ישראל במשך השנים, מגיע לנקודת הפיצוץ. אני חושש מאוד שלא
לאורך זמן המלחמה נגד הבדואים תהיה חד-צדדית. חובה על כולנו לגרום להפסיק את
המלחמה החד-צדדית כדי שלא תהפוך למלחמה דו-צדדית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה