ממה נתניהו מפחד

                                                               מאת: עמוס  גבירץ                                                                                                                                           

בנאומו בעצרת  האו"ם, ניסה נתניהו לשפוך מים קרים על הצלחתו של נשיא איראן רוחאני, שטון דיבורו וגישתו שונים לחלוטין מאלו של  קודמו בתפקיד אחמדינג'אד. רוחאני פייסני ומציג מדיניות של דיאלוג במקום הטון המתגרה של קודמו. נראה כי  הנשיא אובמה ודעת הקהל בארה"ב ובמערב שמחים לשינוי וכי

נראה שהסנקציות המוטלות על איראן עשו את שלהן. האיראנים שכלכלתם נפגעה העלו  בבחירות האחרונות  את רוחאני שהציג מדיניות מתונה מזאת של אחמדינג'אד. בנסיבות אלה  נשאלת השאלה אם איראן רק תנסה להטעות את העולם במתק שפתיים, או תיאלץ לוותר על פרויקט הנשק הגרעיני שלה, שהוא כל כך מהותי לה.

הסנקציות שהוטלו על עירק לא שינו את השלטון שם. הן פגעו בעיקר בעם ולא בשכבה השלטת. נראה כי באיראן, בה לעם השפעה רבה יותר מאשר בעירק, הסנקציות משפיעות. איננו יודעים כמובן עד כמה ישפיעו סנקציות אלה בסופו של דבר. לעומת זאת אנו יודעים שהפלישה האמריקאית השנייה לעירק הפילה את שלטון האימים של סדאם חוסיין וכי המצב בעירק לאומת זאת רק הורע. נראה גם שההתערבות של ארה"ב באזור הזיקה יותר ממה שהועילה.  ארה"ב הצליחה בכיבוש אך נכשלה בהשגת מטרותיה.

בסוריה מתנהלת מלחמת אזרחים נוראית. המערב וארה"ב בעיקר , אינו מתערב מפחד התגובה הרוסית-סינית. מתקפת הנשק הכימי המיוחסת למשטרו של אסד, העלתה את הדרישה לתגובה צבאית אמריקאית. אובמה נראה כמהסס. אצלנו כמעט כולם תקפוהו על כך. והנה דווקא ההימנעות מהפעלת הכוח המהירה, הביאה את הרוסים להעלות את הצעתם לפרק את סוריה מהנשק הכימי שלה. איננו יודעים מה יקרה בעתיד, אבל נראה שמדיניות האיפוק של אובמה הצליחה!

אובמה מנסה שוב  לשתף פעולה עם רוסיה ועם סין במאמצים למנוע מאיראן נשק גרעיני. פעולה צבאית נגד פרויקט הגרעין של איראן תגרום להתנגדות חריפה של רוסיה וסין, אבל  הן אינן מתנגדות לסנקציות על איראן. מה שמעלה את הסיכוי שמדיניות הסנקציות תצליח יותר מתקיפה צבאית. כאשר ארה"ב לא מאיימת על השפעתן של רוסיה וסין במדינות אלה, אלא בוחרת במאבק בנשק להשמדה המונית, אפשר לקבל את תמיכתן.

אם כך, מדוע נתניהו ובעקבותיו כמעט כל הדוברים הישראלים מתנגדים כל כך למדיניות הזאת?

ביוזמת ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים, הוקמה תנועה בינלאומית הדורשת להטיל על ישראל סנקציות, עד שזו תחדל מהכיבוש ותאפשר להקים מדינה פלסטינית. בשונה מעירק ובדומה לאיראן, אצלנו יש משטר דמוקרטי. כאן יחייבו סנקציות את האזרחים הישראלים להחליט אם התפשטותה הטריטוריאלית של ישראל חשובה להם יותר מרווחתם ומיכולת הקיום שלהם ונתניהו או מי שיבוא אחריו יאלץ להכריע בין התפשטות טריטוריאלית לבין קיום. סנקציות עזרו גם להכריע את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

אבו מאזן הבין שאין לפלסטינים שום יכולת צבאית לעמוד נגד הכיבוש. לכן הוא מחפש דרכי מאבק עממיות ולא אלימות להיאבק בכיבוש. כל עוד הוא יצליח לשמור את רף האלימות הפלסטינית נמוך, יש סיכוי שהתנועה העולמית למען הטלת סנקציות על ישראל תתחזק ותשפיע. סנונית ראשונה ראינו בהחלטת האיחוד האירופי להוציא את המפעלים הישראלים בשטחים הכבושים מההסכמים שלהם עם ישראל.

אחת ההצלחות הגדולות של נתניהו הייתה הסטת הדיון מסרבנות השלום שלו, למפעל הגרעין של אירן. עכשיו הוא חושש שהצלחה בסיכול מפעל הגרעין האירני, בדרך של סנקציות ושיתוף בינלאומי, תפנה את אותם אמצעים למלחמה בסרבנות השלום שלו. במקרה כזה, שום תקציב ביטחון מנופח לא יועיל, אולי רק יזיק.