הסכמי אוסלו - התרמית הגדולה

מאת עמוס גבירץ בתוך האופוריה שעוררו הסכמי אוסלו, הבחנו בסימנים מדאיגים. רבין התנגד ליוזמת חקיקה שתעודד מתנחלים לחזור לישראל. שמענו על סלילת הכבישים העוקפים להתנחלויות. שמענו על הריסות בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, על הפקעת אדמות ואפילו על מעשי גירוש. לא שמענו על הפסקת מדיניות ההטבות להתנחלויות, שעליה הכריזה ממשלת בגין. כל אלה נגדו את התחושה שפשטה בציבור, שאנו צועדים לעבר השלום. ב-1997 הקמנו את הוועד נגד הריסת בתים, לאחר שנודע לנו על כ-700 צווי הריסה של בתי פלסטינים בשטחים הכבושים. מהר מאוד התוודענו להפקעות האדמה הנרחבות. ראש הממשלה ברק מינה את מנהיג המפד"ל דאז יצחק לוי לשר הבינוי והשיכון. זה קבע שיאי בנייה בהתנחלויות בחסות המשא ומתן לשלום. זמן קצר לאחר פינוי המאחז הלא חוקי, חוות מעון, גירש צה"ל כ-750 פלסטינים מ-12 כפרי מערות באותו אזור. כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, יכולנו להבין מדוע. הרי בשבע שנות אוסלו (1993-2000) הרסה ישראל 1,000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, ביצעה שני מעשי גירוש גדולים ולפי אחת ההערכות, הפקיעה 160,000 דונם אדמות מפלסטינים. נוסף על כך, מספר המתנחלים, בגדה המערבית, גדל מ-110,000 ב-1993 ל-204,000 בשנת 2000. במילים אחרות, ישראל, במקום לעשות צעדים לסיום הכיבוש, ניצלה את הסכמי אוסלו להעמקת הכיבוש! המסקנה שלי הייתה: לעולם אל תתייחס להצהרות השלום של ממשלת ישראל, תמיד תראה מה היא עושה בשטח. אם נחזור ל-1967, נראה שבנובמבר אותה שנה יזם השר יגאל אלון את מחיקת הקו הירוק, המסמן את גבולות הפסקת האש מ-1949, בין ישראל לשטחים הכבושים. ראינו אז את הקמת ההתנחלויות הראשונות. במילים אחרות, מבלי להכריז על כך, ממשלת ישראל התחילה מדיניות של התפשטות טריטוריאלית. אחר כך באה סרבנות השלום של גולדה, דיין וגלילי, שסירבו להיענות לגישושי השלום של נשיא מצרים דאז, סאדאת. זה היה במסגרת המהלך של סאדאת לשינוי אוריינטציה – על רקע המלחמה הקרה – מסובייטית לאמריקאית. רק אחרי נוראות מלחמת יום כיפור ותחת איום אמריקאי שאם ישראל לא תצא מסיני (בהסכם שלום), ייפגעו היחסים בין שתי המדינות, הסכים ראש הממשלה בגין לצאת מסיני בהסכם שלום עם מצרים. ראינו שרבין הגיע לסף הסכם שלום עם סוריה וכך גם ברק, אבל בשני המקרים לא נחתם הסכם שלום. סוריה תמכה בארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. בתמורה לחצו האמריקאים על ישראל להיכנס למשא ומתן עם סוריה. אני מעריך שאם סוריה היתה משנה אוריינטציה מרוסית לאמריקאית, היינו עומדים בפני לחץ אמריקאי אפקטיבי לצאת מהגולן בהסכם שלום. לפלסטינים אין יכולת לשרת את האינטרס האמריקאי באופן משמעותי, לכן אנו רואים תהליכי שלום ומשא ומתן לשלום, אבל לא שלום. על רקע כל הדברים האלה ובתוספת גילוייו של רון פונדק במאמרו "אין לנו דרך אחרת", שהתפרסם במוסף "הארץ" (13.9.2013), "רבין ופרס השאירו את החזון והכיוון שאליו מוביל המשא ומתן למשהו עמום, תוך כדי הבהרה שבכל מקרה לא מדובר בפתרון של שתי מדינות". אני מגיע למסקנה שכל העניין של אוסלו היתה תרמית מוצלחת של ממשלת ישראל. הם הטעו אותנו, אזרחי ישראל. הם הטעו את שאר העולם. בסך הכול הם קיבלו תוספת זמן להעמקת הכיבוש מבלי לעמוד בלחץ תומכי ישראל המתנגדים למדיניות, הלא מוצהרת, של הרחבת הטריטוריה.