ריכוז הבדואים

                                       מאת: עמוס גבירץ

  כדי להבין את מטרתה של הצעת החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב – שהגישה הממשלה לכנסת (עברה בקריאה ראשונה) – צריך לבחון את ההיסטוריה של יחס המדינה לבדואים מאז קום המדינה ועד ימינו.

   בשנות החמישים, לאחר תום מלחמת העצמאות, הוטל על הבדואים הממשל הצבאי שנמשך עד 1966, כמו על שאר האוכלוסייה הערבית שנותרה בארץ. כמו כן, המשיכה המדינה לגרש בדואים (עד 1959), ואת הנותרים ריכזה לאזור הסייג (צפון מזרח הנגב). בתקופה זו גזלה המדינה את מרבית אדמות הבדואים בנגב. לפני קום המדינה, הבדואים עיבדו כ-2,000,000 דונם וגרו ורעו בכל מרחבי הנגב. במפקד שנערך ב-1960, נמצא שנותרו 11,000 בדואים בנגב. היום מספרם כ-200,000.

   יתר על כן, המדינה לא הכירה בכפרי הבדואים שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה. גם לכפרים שהיא יצרה, כאשר העבירה שבטים מאדמותיהם לאזור הסייג, לא יצרה בסיס חוקי וסירבה להכיר בהם. בעצם המדינה רואה בבדואים פולשים למרות שהיא עצמה עקרה אותם מאדמותיהם (תוך גזילת אדמותיהם) והושיבה אותם באזור הסייג!

   בסוף שנות השישים, לאחר תום הממשל הצבאי, החלה מדיניות חדשה: ריכוז הבדואים לעיירות. במשך השנים הוקמו 7 עיירות, אליהן הצליחה המדינה לרכז כחצי מאוכלוסיית הבדואים בנגב.

   גם השלום עם מצרים נוצל לגזל אדמות נרחב מהבדואים ולעקירה וריכוזם לעיירות. נזכיר את המקרה של תל-מלחתה. בתואנה של צורך להעביר בסיסי צבא מסיני לנגב, פינתה המדינה (בהתבסס על חקיקה) כ-5000 בדואים מתל-מלחתה (רובם לערערה בנגב ולכסיפה). שם הפקיעה כ-80,000 דונם, והקימה את בסיס חיל האוויר "נבטים".

   חשוב להזכיר שבשנות השבעים המוקדמות, פתחה המדינה בפני הבדואים את האפשרות לרשום את תביעות הבעלות שלהם על אדמותיהם. ואכן, כ-3200 בדואים ניצלו את האפשרות והגישו תביעות בעלות על אדמותיהם – כ-1,500,000 דונם. המדינה הורידה את התביעות לכ-1,000,000 דונם, כי סירבה להתייחס לתביעות בעלות על אדמות מרעה. וראה זה פלא: כמעט תמיד כאשר העניין מובא בפני בית משפט מפסידים הבדואים במשפט! מסתבר שמדינת ישראל יצרה מצב חוקי בו רק בעלות שנרשמה בטאבו העותומאני מוכרת. היום נותרו תביעות בעלות על כ-600,000 דונם. רוב הבדואים נמנעו מרישום אדמותיהם בטאבו העותומאני. הם המשיכו בשיטת הבעלות המסורתית שלהם. היישובים היהודיים שהוקמו בנגב לפני קום המדינה, הוקמו על אדמות שנרכשו מבדואים לפי אותה שיטה מסורתית. כלומר: האדמות שנרכשו מבדואים לא היו רשומות בטאבו. הבעיה שבתי משפט מחליטים לפי חוקי הגזלן ולא לפי הצדק.

   כדי לעודד את הבדואים שנותרו בכפרים לעבור לעיירות, שוללים הכרה מהכפרים, מונעים שירותים מוניציפאליים כמו מים זורמים, חשמל, כבישים, פינוי אשפה וכו'. בנוסף הורסים בתים משמידים גידולי תבואות ומחרימים עדרי צאן.

   כל האמצעים האלה לא עזרו, תהליך המעבר של בדואים לעיירות נעצר. אז התחילו לחפש דרכים חדשות. זכור לי שממשלת שרון יצאה בהחלטה להשקיע מיליארדי שקלים בפיתוח הנגב. אני חושש שהדבר היחיד שיצא מאותה החלטה, הוא הכוח המשטרתי המיוחד לאכיפת החוק במגזר הבדואי (מפא"ת - מנהלת פיקוח ואכיפת תכנון ובניה). ואכן אנחנו רואים  עלייה חדה בהרס בתי הבדואים בנגב. רק ב-2011 הרסה המדינה יותר מ-1000 בתי בדואים בנגב! חשוב לציין שברוב המכריע של מקרי הריסת הבתים, אין למשפחות אלטרנטיבה והן נאלצות לבנות את ביתן מחדש באותו מקום. בעזרת אמצעי האכיפה שהחוק החדש מציע, חוששתני שנראה מציאות חמורה עוד יותר. משפחות יוכרחו לעזוב את אדמותיהן מבלי שתהיה להן אלטרנטיבה. אם לא יעזבו יהיו צפויים לעונשי מאסר!  כמו בעבר רבים מהם יועברו לאדמות שנגזלו מבדואים אחרים, דבר שיגרום לקונפליקטים קשים בין בעלי האדמות לאלה שהוכרחו לעבור לאדמותיהם.

   ממשלת אולמרט הקימה את ועדת גולדברג לבחינת התיישבות הבדואים בנגב. הבדואים וארגוני זכויות האדם ביקרו קשות את מסקנות הוועדה. מתברר שגם לימין היתה ביקורת. לכן ממשלת נתניהו הקודמת מינתה את פראוור להכין תכנית "יישום" לדו"ח גולדברג. התוצאה היתה החמרה קשה נגד הבדואים בתכנית פראוור. כתוצאה מהביקורת שהוטחה בתכנית פראוור הוחלט להטיל על השר בני בגין לבצע תהליך שימוע, ולהציע תיקונים לתכנית פראוור. גם תיקוניו לא שינו את העובדה שהתכנית באה לתת אמצעים חוקיים כדי להתגבר על המעצור בתהליך העברת הבדואים משארית אדמותיהם לעיירות.

   במילים פשוטות, אנחנו רואים תהליך היסטורי שהחל בגירוש, והמשיך בגזל אדמות, תוך ריכוז הנשארים למינימום טריטוריה אפשרית. היום יושבים הבדואים על כ-350,000 דונם. אם התוכנית תצליח יישבו על כ-230,000 דונם. זאת המטרה. כל הדיבורים על שיפור חיי הבדואים הם בסך הכל מסך עשן להסתרת המטרה האמיתית.